דיפרסיה, אהובתי

לנשום עמוק ולהרגע.

המסקנה המתבקשת - היא לא לומדת. היא לא יודעת לקבל אפילו עצה בונה. היא מוציאה אותי מדעתי. והיא נכנסת ללחץ מכל בקשה שלי. אין לי כח לזה ויותר מזה אני מודה - אני לא יודעתלהתמודד עם זה.

תגובות חריפות של אנשים שמפתיעות אותי, אני פשוט לא יודעת להתמודד איתן. אני ננעלת.

דוגמה:

לפני זמן מה ביקשתי ממנה לנהל מעקב שיחות. הדפסתי טופס שיחה עם לקוח, צילמתי אותו עבורה וביקשתי שכל שיחה שהיא מנהלת תמלא את הטופס. יוק. לא מילאה. מאחר והמחשבים שלנו לא משותפים, אין לי שום דרך לעקוב אחרי האינפורמציה שהיא מוציאה מלקוחות (למעט שיחות שאני שומעת).

היום בבוקר ביקשתי שוב, המעקב הזה חשוב ולו רק כדי שאוכל לעדכן פרטים אצלי, הסברתי לה את זה.

מהרגע שביקשתי קיבלתי יחס קר, תשובות קצרות ועיקומי פרצוף.

כשהערתי לה על כך היא תקפה מיד 'אם את מתכוונת שיפטרו אותי תגידי!' 'אני לא מוכנה להתייחסות כזאת!' 'את הולכת מאחורי הגב שלי!' וכו'.

האינסטינקט הראשון שלי - ננעלתי.ואז לקחתי אוויר נשמתי נשימה ארוכה החלטתי ועניתי לא פחות חד ממנה. היא עברה לרמת צעקות. אני סיימתי את השיחה. זו לא רמה שאני מוכנה לדון בה עם אף אחד.

אף אחד לא התכוון לפטר אותה (לפחות לא עד שהיא פתחה את הפה)

על איזה התייחסות בדיוק היא מדברת?

ולאן הלכתי מאחורי הגב שלה אין לי שמץ של מושג, לבינתיים המקום היחיד שאני הולכת אליו איתה זה עם הראש בקיר.

ההגיון שלי צועק - אסרטיביות. הרגש שלי ננעל. זה לא ממש חכם. זה קורה יותר מדי פעמים. אניחייבת ללמוד להתמודד. לא להיבהל מעימותים. אני שונאת עימותים.

אחרי כל הסיפור הזה אני שומעת אותה מדברת עם לקוח. הוא כנראה נפנף אותה. קורה. הוא היה עסוק/בלי מצב רוח/לא היה לו כח אליה/מתקשרים אליו חמישים כמוה ביום. משפט הסיום שלה אליו היה 'לא יודע זה לא תשובה, ביי!' והיא טרקה את הטלפון. שאלוהים תשמור - זה לקוח שרוף. פעם הבאה לא משנה מי מהחברה יתקשר הוא יזכור את הטריקה הזו.

דיברתי עם הבוס שלי. עוד רבע שעה אנחנו יורדות אליו יחד לשיחה. אני מאד לא מתכוונת להפוך את זה ל-cat fight

אלוהים, תני לי כוח.