טוב ירדנו אל הבוס וישבנו לדבר איתו.
השיחה הראשונית הלכה בערך כך:
בוס: מה העיניינים ס'
ס': בסדר (פנים חמוצות)
בוס: לא נראה לי שבסדר, נראה שמשהו מציק לך
ס': שום דבר
בוס: את לא תורמת כרגע לשיחה הזו עם התשובות האלה והפרצוף הזה, (כאן באה כל ההרצאה על טובת החברה, יחסי עבודה נעימים, והרצון של כולנו להצליח) אז את מוכנה להגיד לי בדיוק מה הבעיה
ס': איך אפשר לעבוד כשנועצים לך כל הזמן סכין בגב, היא (אני) ישר אומרת לך שהיה ככה וככה...
אני: ס', מחובתי לעדכן את הבוס בכל מהלך של פגישה אין כאן שום כוונה לנעוץ לך שום דבר, יש כאן בהחלט כוונה לתקן בהמשך
ס': כן, כן בטח
ככה בערך התנהלו הדברים בהתחלה. הבוס ישב והסביר לה את מה שהסברתי כבר מיליון פעם, בדרך הוא גם הזכיר לי כמה קשה לקבוע פגישות ולכן אחרי שהיא קובעת פגישה אני צריכה להתקשר אליו ולאמת את הפרטים שהיא נתנה. בעצם כדי לכסות אותה ושלא יהיו טעויות שוב.
בקיצור אין עליה טיפת אחריות. טפט יפה שמו לי כאן במשרד (טוב לא ממש יפה אבל למה להיות קטנוניים).
אני משווה את מה שאני הייתי צריכה לעשות בתפקיד שלה: לקבוע לב' פגישות, לדאוג להתקשר לפני פגישה לבדוק שהיא אכן מתקיימת, כמובן לגבות את כל הפרטים לכל הצעת מחיר/פגישה (ואם לא להתקשר עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם) אחרי שהוא חוזר מפגישה להקליד ולשלוח את כל הצעות המחיר וכמובן לנהל את המעקב אחרי הצעות מחיר שהוצאנו ולשמור על קשר עם הלקוח.
בהשוואה לכל זה היום היא קובעת פגישות. זהו.
אני מרגישה קוטרית עכשיו וקטנונית אבל אם לא אקטר כאן איפה עוד אקטר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
