דיפרסיה, אהובתי

אני אוהבת איך שהילדה הזו מתעוררת.

היום בבוקר אחרי שלא הצלחתי להעיר אותה והשעה כבר היתה שבע וחצי אמרתי לה "טטי קומי, יום שישי היום"

הקטנטונת התמתחה, חייכה ואמרה לי "אני רוצה לבחור בגדים יפים:

אני: "אז יאללה קומי, נלך לבחור יחד בגדים ליום שישי"

אני מוציאה אותה מהמיטה (כן, אני עדיין מרימה את המפונקת הקטנה) היא מתרפקת עלי בחיבוק נעים ואומרת לי:

"את האמא הכי טובה והכי יפה, רואים שהיית הילדה הכי יפה בגן"

חנפנית קטנה רציתי לאכול אותה.

שתי דקות אחרי אני מלבישה אותה ובאיזה שהוא הקשר (לא זוכרת איזה) האיש והאגדה אומר לי "את אשמה, את תמיד אשמה, נכון טטי?" הוא פונה אל הקטנה לעזרה והיא בלי להתבלבל עונה לו "נכון"

מה נכון????????? לפני שניה הייתי האמא הכי טובה בעולם ועכשיו אני תמיד אשמה?

מה לעשות, האיש והאגדה אומר והיא תגיד נכון אפילו אם הוא יגיד שהשמש אדומה ויגיד לה בסוף "נכון טטי?" התשובה שלה תמיד "נכון" :)))

והגעתי למסקנה הפשוטה שמה שאנחנו האמהות לא נעשה, כמה שלא יאהבו אותנו, ואפילו נהיה האימהות הכי טובות והכי יפות, אבא הוא תמיד המאהב הראשי