דיפרסיה, אהובתי

פעם בשנה יוצאים כל התלמידים בבית הספר של אוצ וזרח לטיול. כל שכבה יוצאת למסלול אחר כשבסוף נפגשים במקום אחד מרכזי. השנה היו כל המסלולים באיזור נחל ציפורי.

האיש והאגדה הצטרף לכיתה של זרח למסלול בנחל ציפורי, אוצ ואנוכי צעדנו מיער האלונים לכיוון ציפורי. כמו שאתם מכירים אותי כבר מפוסטים קודמים, אני הסתובבתי שם כמו ילד בחנות ממתקים, פרחים ועוד פרחים ועוד הרבה פרחים, צבעים ועוד צבעים ועוד הרבה צבעים והעין לא מצליחה להכיל הכל.

הבנות בכיתה לעומתי גילו שהן הולכות בתוך הצמחיה ומיד התחילו צרחות האמאל'ה, הבנים הראו להן שיש זחלים בצמחיה וכל מי זוחלים ורמסים. הן הלכו וצרחו, הלכו ודילגו. לו יכלו לרחף היו עושות זאת. לאט לאט הן נרגעו, טוב כמעט כולן נרגעו מי שהגדילה להמשיך לצרוח היתה החברה הטובה של אוצ שהלכה שתי סנטימטר מהאוזן שלי ומדי פעם השמיעה צווחה שקרעה את האוויר וקרעה את עור התוף שלי. הבנים כמובן חשבו שזה מאד משעשע ומדי פעם קראו 'הנה תולעת' 'הנה זחל' וכו' מה שכמובן הפיק אמאל'ה חדשים.

אוצ הלכה לידה ופשוט צחקה, טוב אוצ ילדת טבע מתורגלת, מכירה את האמא המשוגעת שלה ואפילו משתפת פעולה 'אמא איזה פרח זה?' ' אמא תספרי לי עוד אגדה', היא מנסה להסיח את דעתה של החברה שלה מכל הדברים שהיא הולכת עליהם וביניהם וחלק מהזמן זה אפילו עזר.

מזל שאחרי זמן מה עברנו ללכת על שביל, שם היה צריך רק להיזהר מ'מוקשי נעל' שהשאירו פרות שמנות ושבעות (לכוחותינו שלושה נפגעים עם נעליים מסריחות).

חלק מההורים לא אהב את המסלול, 'אין כאן מה לראות' שמעתי אותם אומרים. 'רק הולכים והולכים'. ואני שאלתי את עצמי אם הם עיוורים לכל היופי שפרוש לעיניהם. אחד מהם ניסה לשמוע ממני קולות השתתפות בדעתו. אמרתי לו שמבחינתי זה הטיול האידאלי, שבעיניי זה אחלה מסלול. הוא התקדם הלאה להורה הבא. ממני 'ח'ייר' לא יצא לו J

הגענו לציפורי, פגשנו את האיש ואת זרח, שניהם מרוצים. בלאגן של בית ספר, ריקודים ונאומים ויאללה הביתה.

ואני מוכנה כבר לטיול הבא.