דיפרסיה, אהובתי

פעם לפני הרבה שנים הייתי בטוחה שהאחיות שלי הן הכי בעולם. אהבתי אותן, הערצתי אותן. היום אני עדיין מאד אוהבת אותן אבל ...

כן, יש אבל. האבל הזה מתחיל בהיותי צעירת הבנות במשפחה שלנו. משום מה אחיותיי הגיעו למסקנה שהכי קטנה = מפונקת. וכך גם התייחסו אלי במשך שנים ארוכות – האחות הקטנה והמפונקת.

אולי בגלל שהן היו צריכות לטפל בי בילדות המוקדמת שלי, אולי בגלל שהייתי אחרת. אולי כי לא עניתי על הציפיות.

במהלך השנים התגבש המבנה של שתיים ואחת. אני הייתי הקטנה, הן יצאו לקניות יחד, הן היו מבלות יחד. הן חברות טובות. אני האחות הקטנה. משום מה תמיד היתה לי ההרגשה שאני מצליחה לאכזב בכל פעם מחדש.

אחר כך נסעה אחותי הגדולה לחו"ל, והאמצעית 'אימצה' אותי אל חיקה.  כשהאמצעית נסעה לחו"ל אחרי הצבא הגדולה למדה באוניברסיטה. ושוב היו שתי אחיות, חברות טובות ואחת בחו"ל.

השתחררתי מהצבא. שתי האחיות היו בארץ. חזרנו למתכונת הישנה. שתיים ואחת – הקטנה. אחותי הגדולה התחתנה והם נסעו לגור בארץ אחרת. הרבה געגועים היו שם. שתיים בארץ, שמבלות יחד, מטיילות יחד, חברות הכי טובות ומתגעגעות יחד לאחות שבחו"ל.

בנה הבכור של הגדולה נולד והגעגועים החזירו אותה לארץ. ומאז לא השתנתה המתכונת , שתיים ואחת – הקטנה.

במהלך השנים התרחקתי מהן יותר ויותר. ולא בגלל שאני לא אוהבת אותן, אלא בגלל שהקשר ביניהן הלך והתהדק. זו היתה עובדה מוגמרת וזה היה בסדר. עד ש...

עד שזה הגיע אל הילדים.

לפני כמה שנים חגג הבן של האמצעית יום הולדת. הוא הזמין כמה חברים מהכיתה ו...את הילדים של הבכורה. זהו. במקרה באותו ערב התכנסנו בבית הוריי ואני שמעתי מהילדים של הבכורה כמה כיף היה. נפגעתי עד עמקי נשמתי. נפגעתי עבור הילדים שלי.

בשיחה עם האמצעית היא הבהירה לי חד משמעית : זה יום ההולדת שלו, והוא החליט את מי להזמין. את יודעת שהוא לא מסתדר עם זרח (בטח איך יסתדר עם כל הזמן כשזרח היה קטן היה שומע כמה הוא נפלא וכמה אחותי ובעלה היו רוצים לאמץ אותו) ולכן הוא לא הזמין את הילדים שלך.

אני דיברתי על משפחה. דיברתי על זה שאצלי דבר כזה בחיים לא היה קורה. ואז אחותי בשני משפטים נעצה את המסמרים בארון. המשפט הראשון היה: את יודעת שאני והגדולה מאד קשורות אחת  לשניה ואת לא ממש חלק מהקשר הזה. והגדילה לעשות במשפט השני: הנה השבוע אנחנו נוסעות ליום כיף, ולא חשבנו אפילו להזמין אותך.

תודה רבה באמת.

מאז הקשר הלך והתמעט. אנחנו נפגשות אצל ההורים שלי מדי פעם ובאירועים משפחתיים. רק כדי לתת לכם קצת מושג, נפגשנו בחנוכה, אני התקשרתי אליהן כשקיבלתי את הקידום והפעם הבאה בה נפגשנו כולנו היתה ב1.4 כשחגגנו בת מצווה לבת של הגדולה.

ולמה כל זה צף עכשיו? כי בפסח השנה אנחנו חוגגים לבד. כמו רוב הזוגות הנשואים אנחנו חוגגים שנה אצל ההורים שלו ושנה אצל ההורים שלי. השנה זה התור של ההורים שלי. זה גם מה שהודענו למשפחה שלו והם התארגנו להם כל אחד בהתאם. ואז גיליתי שאחותי הגדולה עושה את הסדר אצלה בבית. היא הזמינה אליה את ההורים שלי. וזהו. היא לא חשבה לרגע שאולי צריך להזמין גם אותנו. סביר להניח, מאחר והמשפחה של בעלה מוזמנת אליהם שפשוט אין מקום.

בפסח השנה נתלבש יפה ונלך... לסלון שלנו. והתחושה היא מחורבנת .

אני אוהבת את האחיות שלי. כשהן צריכות אותי אני תמיד מתייצבת. לכל אחת מהן איכויות, כל אחת מהן כל כך מיוחדת. במשפחה בה יש שתי בנות גדולות מיוחדות לכבשה שחורה קשה לפעמים. אמרתי לצול אתמול, כשדופקים למישהו בראש עם פטיש כל הזמן בסוף הראש כואב.

ולי כואב.

ועכשיו הגיע הזמן לתפוס אותן לשיחה ולשים את הקלפים על השולחן. כואב ככל שזה יהיה, הגיע הזמן לחטט.