מבחינת המשפחה שלי התשבץ נשאר אותו תשבץ. אחרי שכבר הייתי בטוחה שאנחנו עושים את החג לבד, החלטנו לא לעשות אותו לבד, ונענינו להזמנה לחגוג אותו בשמורה. בעיניי הרעיון מצא חן. האיש והאגדה שרגיל לסדר פסח משפחתי, לו היה קצת קשה עם הרעיון.
אז ביום שבת בסופו של דבר לא נסעתי לפיטר פנית כי היא היתה תשושה אחרי הלידה, ארזתי המשפחה ונסענו לשמורה. היה פשוט ביקור מוצלח, טוב לי היה ברור שהוא יהיה כזה. הגברים התחברו להם סביב הנגרות, וטיול בשמורה שבר את הקרח בין הילדים. אוצ קיבל הסבר על התנועה הקיבוצית. כמה שאפשר על רגל אחת. מלאה שאלות כרימון הילדה הזו.
הוחלט לעשות את ליל הסדר בשמורה (תודה לך אהובה על ההזמנה). ההחלטה החזיקה עד אתמול בערב כשאבא שלי אמר לי כבדרך אגב שהם חוגגים בבית ושאנחנו מוזמנים אליהם, ואם לא נבוא אז זה לא נורא הם יחגגו לבד.
ההורים שלי יחגגו לבד?? לא יעלה על הדעת!!!
ניסיתי להבין מה קרה ומה פתאום. אז ככה: בגלל שחמה של אחותי חולה, ובגלל שהיא גרה בקומה שלישית ואי אפשר לטרטר אותו שלוש קומות למעלה, הוחלט אצלהם לחגוג אצל גיסתה שגרה בקומת קרקע. ההורים שלי לא אהבו את הרעיון לעשות את הסדר אצל גיסתה והחליטו שהם לא רוצים להשאיר אותי ואת הילדים לבד, אז הם עושים את הסדר לבד אצלהם בבית.
אתם הבנתם את זה?
זהו שאני גם לא הבנתי בהתחלה.
הם לא התקשרו להגיד לי את זה, במקרה גיליתי מה התוכניות שלהם. אחותי היתה בטוחה שהם באים אליה. הם לא רצו להגיד לה שהם לא באים לגיסתה אז אמרו לה שהם לא רוצים להשאיר אותי לבד. רק שהם שכחו לעדכן אותי שהם רוצים שאבוא, עד שסיפרתי להם שאנחנו חוגגים בשמורה. אז הם נזכרו להגיד.
תשבץ אמרתי לכם תשבץ.
מצד אחד אין סיכוי שאני משאירה את ההורים שלי בחג לבד, מצד שני מה יקרה אם אבטל את השמורה וברגע האחרון ההורים שלי ימחלו על כבודם ויחליטו שהם כן עושים אצל אחותי? הרי שאחזור למשבצת ההתחלה.
התקשרתי לאחותי, בדקתי את כל הפרטים. התקשרתי להורים שלי הודעתי שאנחנו עושים אצלם את הסדר ולא בשום מקום אחר. התקשרתי לשמורה, לבטל
. את האמת, התרגלתי לרעיון השמורה וחיכיתי לו. לא נורא.
אז זהו, הפוסט הזה מייגע. בדיוק כמו כל הסיפור הזה.
אחרי יומיים שלא דיברתי עם הפיטר פנית כי היא לא ענתה לטלפונים, אחרי שכבר התחלתי לדאוג שמה משהו לא בסדר. היא התקשרה אתמול ודיברנו למעלה משעה בטלפון. סוף סוף הם יוצאות היום הביתה. היא והכפתורה המדהימה שלה.
יש בי איזה שהוא אינסטינקט אימהי שמתגעגע לתינוק. שרוצה כל כך תינוק. אבל אני מזכירה לעצמי שוב ושוב במה זה כרוך. וחוזרת למסקנה המאד ברוכה - אין סיכוי!
אבל בסוד אגלה לכם שאני מקנא בה. כי מעבר ללילות הלבנים, והדאגות וזה שאי אפשר ללכת לשירותים, או רחמנא לצלן להיכנס להתקלח כשאת לבד בבית עם התינוקת. מעבר לזה שאת מפסיקה להיות בן אדם והופכת להיות כלי נטו לשרת את העוללה, הרי שהתינוקות הקטנים האלה, כל כך עושים לי את זה. הריח אוחחח הריח.
טטי היא תוצאה של כזה חשק. אחרי שצול ילדה את הבת שלה, ואחרי שהסנפתי אותה מכל הכיוונים החלטתי שהגיע הזמן לילד שלישי ועשינו את טטי. אבל שלושה זה בהחלט מספיק. אין סיכוי שאני עושה עוד אחד.
אין סיכוי!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
