דיפרסיה, אהובתי

ולמה אני שותקת?

למה תמיד כשיש עימות אני מעדיפה להתקפל?

לא. זה בעצם לא נכון. אני בדרך כלל לא מתקפלת מול אנשים שאני בטוחה בהם. אני לא מתקפלת במקומות בטוחים. אני מתקפלת במקומות שחוסר הביטחון שלי צף ועולה.

דוגמה: הפוסטמה שעבדה איתי שלושה חודשים. הבחורה עשתה נזקים שחבל על הזמן, רק עכשיו כשהיא איננה אני קולטת כמה נזק היא עשתה. למה אז כשהיה הפיצוץ הגדול לא אמרתי לבוס 'היא לא מתאימה', למה לא התעקשתי שתעשה מה שאני מבקשת שוב ושוב, אלא פשוט התעלמתי ממנה ומהשגיונות שלה?

כן היה לי נוח להתעלם. אחרת זה פשוט עצבן אותי. לא ירדתי אל הבוס ואמרתי לו 'תראה כך וכך'

למה? כי אני שונאת עימותים. כי פחדתי לצאת הרעה מהסיפור. כי פחדתי שהבוס יעיף אותי בסוף והיא תישאר.

עוד דוגמה: היה לי (ועוד יש לי) מה להגיד לאחיות שלי. בסופו של דבר כשנפגשנו בחרתי לא לגעת בנושאים הרגישים במזלג חדה מדי. פה ושם העלינו קצת, בצורה עדינה. אבל לא אמרתי להן 'ככה אני מרגישה, מה יש לכן להגיד לי' העדפתי להעביר ערב נעים ומפרגן איתן.

אני מרגישה מאויימת ליד אנשים לא נעימים. אנימרגישה שבעימותים בסופו של דבר אין לי מספיק אסרטיביות, כדי להוכיח את הנקודה שלי. אנימרגישה שויתרתי על יותר מדי דברים בחיים שלי כדי להימנע מעימות.

גם עם חברים כשיש עימות, אני מעדיפה לתת לדברים להתקרר ולהירגע ואז לבחון שוב מה היה.

שלא תבינו לא נכון, אני לא בורחת. לא תמיד. אבל קל לי יותר להגיד לאנשים שאני בטוחה בהם מה אני מרגישה מאשר עם כלל העולם.

אני צריכה קורס באסרטיביות.

אני צריכה ללמוד לקבל ביקורת גם אם היא קשה ולא נעימה לי ולדעת מה לקחת ממנה ומה מתוכה לא נכון, בלי שזה יקפל לי את הבטן למיליון קפלים כואבים.

אני גרועה בפוליטיקה.

אני מעולה ביחסי אנוש.

לפני כמה שנים כשעבדתי במכירות היה לי בוס צועק. אני לא יודעת מאיפה זה בא אז. כנראה שהוא הגדיש את הסאה. יום אחד כשהייתי בשיחה עם לקוח שקנה מוצר שהתקלקל, וניסיתי לטפל בתלונה שלו תוך כדי שיחה הבוס צעק עלי שאפנה לו את הקו ואפסיק לדבר כל כך הרבה. אמרתי ללקוח סליחה יפה, אמרתי שהבוס מבקש שאנתק כי הוא צריך את הקו ושאחזור אליו אחר כך וניתקתי את השיחה. הבוס שקלט מה עשיתי רתח והתחיל לצעוק עלי לפני כל החנות. קמתי, אמרתי לו שאני הולכת לחצי שעה הפסקה ואני מקווה שכשאחזור הוא יירגע.

את האמת באותו רגע לא היה אכפת לי אם יפטר אותי, הייתי קצת אחרי הלידה של טטי ורציתי קצת זמן איתה בבית (לא תיארתי לי שקצת הזמן ימשך 4 שנים) מה גם שהעבירו אותי מסניף אחד של החברה שבו היינו כולנו חברים לסניף הזה שבו כולם פשוט רעדו מהאיש הצועק.

אז יצאתי וחזרתי אחרי חצי שעה ונכנסתי ישר אליו למשרד. החבר'ה בחנות אמרו לי שכדאי לי ללכת הביתה כי בחצי שעה הזו הוא צעק על כולם אפילו על זבוב שנכנסז לחנות. הוא נכנס אחרי, והודעתי לו שאף אחד לא צועק עלי חוץ מאבא שלי ואולי לפעמים בעלי. הוא התנצל. אמר שזו לא היתה הכוונה שלו לכעוס וכו' וכו' ושאני אבין אותו כי זה הקול שלו.

אז תגידו 'את רואה? הנה עמדת על שלך  והוא התנצל'

כן הוא התנצל. וחודש אחר כך כשעשו קיצוצים בחברה אני הייתי הראשונה שהוא העיף. אז זה היה לי נוח. ולא נלחמתי על מקום העבודה שלי. היום רק המחשבה שאני עלולה לחזור הביתה גומרת אותי מבפנים.

אז אני שותקת ובולעת. ומוצאת את עצמי שותקת בעוד מקומות. ותוהה, מתי הפכתי להיות כזאת חננה.