דיפרסיה, אהובתי

אני פוחדת מהחושך ובעיקר מהפסקות חשמל.

אני פוחדת כשהאור כבה לפתע במדרגות, ולמרות שאני יודעת שזה הולך לקרות אני תמיד מופתעת מחדש.

אני פוחדת מהרעש של המים שיורדים בשירותים בשעת לילה מאוחרת. אני מורידה את המים ומהר בורחת החוצה, סוגרת אחרי את הרעש שמפר את השקט.

אני פוחדת מרופא שיניים, רואים את זה עלי.

אני פוחדת ממקומות צפופים. הם מלחיצים אותי.

אני פוחדת ממקומות גבוהים. הם עושים לי סחרחורת.

אני פוחדת לאבד שליטה

אני פוחדת שלא יאהבו אותי

אני פוחדת שיפגעו בי

אני פוחדת שלא יקשיבו

אני פוחדת לשקוע

אני פוחדת מהבדידות.

ולמרות כל הפחדים כולם, אני בכלל לא חושבת שאני פחדנית.

אני עוברת סדנה, לקראת התנדבות במרכז לסיוע לנפגעות אונס. כל יום ראשון קבוצת נשים נפגשת בסדנה. הצעירה ביותר בת 21, המבוגרת ביותר כבת 40. היום דיברנו על פחדים. על התמודדיות. ואני התחלתי לצחוק. יש לי כל כך הרבה. אבל אני חיה איתם בשלום. ובקצב שלי, בדרך שלי בסופו של דבר למרות הפחדים, הקשר בבטן יפתח.