דיפרסיה, אהובתי

רוורס בזמן

לפני כחודשיים החלטתי סופית שאחרי התהליך שעברתי אני רוצה לעזור הלאה. פניתי למרכז לסיוע נפגעות אונס בחיפה, הם שלחו לי חומר ואחר כך הזמינו אותי לראיון. מסתבר שלא כל אחת מתקבלת למרכז.

שבועיים אחרי קיבלתי תשובה שאני מתחילה סדנת הכשרה, 17 מפגשים שבהם אנחנו צריכות לקבל כלים לעזור לפונות, קריאה מהירה של נושאי המפגשים הביאה אותי למסקנה המהירה שמצפים ממני כאן לשתף.

טוב, זה היה לי דיי ברור אבל אחרי המפגש הראשון הבנתי שהציפיה היא להיפתח, לספר, לחלוק.

אין לי בעיה להגיד שעברתי אונס.

אין לי בעיה שזה נמצא כאן לכל מי שנכנס לבלוג כתוב ופרוס.

אבל לספר בקול רם לפני 13 בנות (לא זוכרת כמה יש שם בדיוק) אני צריכה להרגיש שאני סומכת עליהן, אני צריכה להרגיש שאפשר.

עד היום לפרטי פרטים סיפרתי לירוקת העיניים ולב'. בדרך כלל כשאני כבר מספרת אני נותנת ראשי פרקים, זה מספיק.

ועכשיו אני אמורה לחלוק את הפרטים איתן. לפתוח.

ברור לי שזה ענין של תהליך.

ברור לי שכל אחת שתפתח את קופת השרצים שלה תלמד את האחרות הקשבה, אמפטיה, הכלה וכו'

המחשבה על זה עושה לי כאבי בטן.

אולי אדפיס להן את מה שכתבתי כאן ודי? זה הרי הכי פרטי פרטים. שיקראו ודי. לי זה הרבה יותר קל.

לא נראה לי שזו אופציה.