ל"ג בעומר. אוצ התארגנה עם בנות הכיתה שלה למדורה. עזבו את זה שהן התחילו להתארגן רק בשבוע האחרון, עזבו את זה שהאבא שהיה אמור לטפל בהן ולהכין להן על האש הבריז וברגע האחרון האיש והאגדה גויס להציל את המצב, לא על זה הסיפור.
הסיפור הוא על ילדות בנות 11 שהחליטו שהן גדולות ויכולות לבלות את כל הלילה לבד ליד המדורה.
אוצ קיבלה פס עד חצות. זה מה שהיא ביקשה בהתחלה, זה גם מה שהיא קיבלה.
בהתחלה הייתי לא רגועה אבל כשהאיש והאגדה לקח את העיניינים לידיים נרגעתי. בעשר וחצי אחרי המדורה של זרח הצטרפנו למדורה של אוצ.
טטי וזרח נרדמו ברכב.
אוצ ביקשה פס רחב יותר. יש ילדות שהביאו שק שינה ומכוונות להישאר עד השעות הקטנות של הלילה. גם היא רוצה. לא רוצה להיות אחרת.
אני מבינה את זה, אבל אין לי שום כוונה לתת לה להישאר ליד מדורה בלילה ללא השגחת מבוגר. אין לי שום כוונה גם לטרטר את האיש והאגדה עד השעות הקטנות של הלילה, גם ככה הוא נראה שפוך לגמרי אחרי שקבוצה של 15 ילדות התעללה בו כדבעי.
בחצות הלילה נשארו ליד המדורה 7 בנות. אוצ ביקשה להישאר עוד. הסברתי לה בהגיון למה אני לא מתכוונת להאריך לה את הפס.
ואז הוא הגיע...
היא אמרה את משפט גיל ההתבגרות הראשון שלה...
"טוב, הבנתי אותך! את לא צריכה להסביר לי כל כך הרבה פעמים! נמאס לי שאתם מחליטים בשבילי, ואומרים כל דבר עוד פעם ועוד פעם"
ואני נוראה שכמוני, הסתכלתי על האיש והאגדה וחיבקתי את האוצר שלי אלי. ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות, אמרתי לה.
לבקשתה הארכתי לה את הפס בחצי שעה נוספת.
חמש דקות אחרי הגיעו עוד זוג הורים לקחת את הבת שלהם. ואוצ ניגשה אלי ואמרה, " טוב אז אם ממילא הולכים אז יאללה בואו נלך עכשיו"
אתם מבינים? היא היתה צריכה להחליט מתי. במסגרת הזמן שניתן לה היא החליטה ולא אנחנו החלטנו עבורה.
גיל הטפש עשרה Here we come
בבלוג זה
בכל הבלוגים
