דיפרסיה, אהובתי

"רצית לדבר איתי?"

"כן"

"אז בואי ניכנס למשרד"

נכנסת, מתיישבת מולו... "תראה, השיחה הזו לא פשוטה לי אבל, אני עוזבת"

בום. הנה זה נמצא בחלל החדר. הוא מביט בי, אני מנסה לזהות מה עובר עליו, איך הוא מגיב לפצצה אבל לא מצליחה.

"קרה משהו מיוחד?" הוא שואל

"לא. פשוט מצאתי משהו אחר קרוב יותר לבית, זה הרבה יותר נוח לי ומאפשר לי בקרים יותר רגועים עם הילדים שלי"

"אני מבין"

איזה מבין? הוא לא מבין שום דבר.

הוא שאל כמה שאלות על המקום החדש וביקש זמן עד ה-15 לחודש כדי למצוא מישהי חדשה.

נפרדנו כידידים.

הרמתי טלפון למקום החדש.

"אפשר לדבר עם הבוס?"

"הוא עם יושב עם אנשים כרגע, מי מבקשת?"

"מאמאקוראז'"

"אה, את היית אצלנו בראיון נכון? אז חכי רגע אני אעביר את השיחה"

"לא, הוא עם אנשים אל תפריעי לו רק רציתי להגיד לו מתי אני יכולה להתחיל"

"זה בסדר הוא יושב עם מישהו מאיתנו, שניה אני מעבירה את השיחה"

היא נשמעת כאילו אני איזה אח"מ או משהו. הבוס עונה לטלפון.

"היי" הוא עונה לי ושמחה בקולו

"היי בוס, תראה אני מסיימת כאן ב15, אפשר שתחיל אצלך ב19"

אני חוששת שלא ירצה לחכות לי.

"אחלה. יאללה בואי המחשב שלך מחכה לך, כבר הכנתי לך אותו"

אנחונ מסיימים את השיחה ואני מתמלאת הרגשה נהדרת, איזה אנשים לבביים.

כן אני יודעת שיכול להיות לא קל גם שם אבל כרגע הם פשוט עושים רושם של אחלה אנשים. איך הוא אמר לי בראיון? "אנחנו משפחה כאן, אני מקווה שתשתלבי בה היטב"

אני לא יכולה להסביר לכם את ההבדלים. אבל הבטן שלי אומרת שההבדל הוא שמיים וארץ. תחושת הנוחות שלי מול הבוס החדש שונה לגמרי מתחושת החיוך הלא אמיתי מול הבוס העדיין קיים.

ובעודי סופרת את הדקות במקום הנוכחי, הודיע לי הבוס (הנוכחי) שבעצם ראשון שני זה חופשת שבועות אז הוא לא רואה טעם שאחזור רק ליום אחד אחרי החופשה ולכן הוא משחרר אותי מיום חמישי.

יששששששששש

פחות דקות לספור :)

אני מצטערת שאני מגיעה לבלוגים שלכם באיחור, אבל כמעט ואין לי זמן מחשב והעייפות המצטברת מכריעה אותי כל ערב מחדש.

מקווה שבקרוב נוכל לתקן את המחשב שלי ואז יהיה יותר קל לי.