דיפרסיה, אהובתי

יום חמישי, היום האחרון שלי בעבודה. מאחר ויש מוצר שהצבנו אבל הסכם לא נחתם הבוס לוחץ עלי לדאוג שיחתמו. לא יחתמו אין עמלות. הוחלט שאני נוסעת לטבריה להחתים אותם על ההסכם.

יום רביעי בערב אני מקבלת טלפון מבן הבוס. לאבאל'ה יש סידורים מחר והוא לא יכול לצאת איתו לפגישות, בן הבוס עדיין צריך ליווי וביקש ממני להתלוות אליו לפגישות.

אני רוצה להגיד לכם שזה הצחיק אותי בטירוף. הילד עובד שם כבר חודשיים אבל אבאל'ה עדיין מחזיק לו את היד בכל פגישה ואם לא אבאל'ה אז אני. ממממ מעניין מה זה אומר...

רק לשם השוואה, הבוס יצא איתי לפגישות בדיוק שבוע, אחר כך הייתי צריכה לשחות ומהר. הוא גם התלווה אלי לפגישות שנראו לו חשובות מדי פעם.

טוב אז יום חמישי הפך להיות טיול שנתי, שתי פגישות בנצרת ונחיתה בטבריה.

הילד הגיע עם הרכב המהודר של אבאל'ה, ועם GPS. צעצוע נחמד רק חבל שהוא לא מדויק.

כל עוד אנחנו ידענו את הדרך גם הGPS ידע אותה. ברגע שהיינו צריכים למצוא את הדרך בנצרת... נראה לי גם הGPS היה צריך לשאול כיוונים.

אז GPS זה אחלה המצאה לגברים שלא אוהבים לשאול כיוונים, ויש לו קול של אישה סקסית, בהתאם. אבל רואים שהוא הומצא ע"י גבר כי התברברנו בנצרת כמו שבחיים שלי לא התברברתי. היתה לנו שעה להרוג בין פגישה אחת לשניה. סיימנו את הפגישה, אמרנו נמצא את המקום ואחר כך נלך לאכול פלאפל כדי להרוג את הזמן.

איזה להרוג ואיזה נעליים. שעה!!! שעה שאנחנו מחפשים והGPS הזה מברבר אותנו פי 4. ונצרת זה לא סתם עיר, זה לונה פארק. עליות ב75 מעלות, בכביש צר, בסוף יש סיבוב וסביר להניח שבדיוק כשאין שדה ראיה יגיח רכב מהכיוון הנגדי. וכמו שיש עליות הרי ברור שיש גם ירידות. שונאת לונה פארק! שונאת רכבת הרים! שלוש שערות לבנות חדשות הופיעו.

למקום הגענו רק אחרי שתושבת נחמדה ראתה את היאוש על פנינו, והציעה שניסע אחריה היא תראה לנו את הדרך. ותודה לתושבות רחמניות. אחרנו לפגישה השניה ברבע שעה!!!

אז אחרי הפגישות (שאותן כמובן אני הובלתי והילד מדי פעם עזר) ואחרי טבריה, נסענו הביתה. מזל שהילד נחמד ולפחות צחקנו רוב הדרך.

הGPS טען שהבית שלי נמצא בכלל בצד השני של הצומת. לו היינו סומכים עליו היינו מגיעים לסין ולא הביתה.

 יום אחרון של עבודה וברוך שפטרני מעונשם של אלו העיקר שהיה לי טיול שנתי :))))