קשה לחזור לעדכן אחרי כל כך הרבה זמן הפסקה. מבחינתי החודש הזה שבו לא כתבתי, הוא המון זמן. היובש הוא מכל הכיוונים, גם מבחינה יצירתית. כלום לא יוצא. גם לקרוא בלוגים אחרים אין לי כל כך זמן ואז אני מגיעה אליכם באיחור.
באיחור אמרתי מזל טוב לאמל"ש (המון מזל טוב יקירתי המון אושר ובריאות עם הרך הנולד).
באיחור ראיתי את עשרת הדברים שלא ידעתם עלי בבלוגים שונים.
הכל באיחור.
אני כנראה נמצאת באופן כללי במצב של דיליי. הכל מגיע אלי מאוחר יותר.
לא. זה לא מצב טוב. אבל זה מה יש כרגע.
איך בעבודה החדשה - בסדר, אני חושבת, עוד לא החלטתי.
מפרגנים לי, והאווירה נעימה אבל אני מרגישה את הלחץ, ואני שונאת לחץ. מצד שני זו עבודה משעממת בטירוף שהרי בתכלס חזרתי לטלפונים ואני שונאת את הטלפונים האלה. אבל זה מה יש ועם זה אני אמורה לנצח. אני מקווה שבהמשך אני אפלוש יותר ויותר לכיוון המכירות, כרגע אני לומדת את המוצרים וזה לא פשוט. יש מיליון סוגי כיסאות, חדרי עבודה, סיפריות. בסוף אני אלמד, אני בטוחה.
אז מצד אחד יש פרגון וסביבת עבודה נעימה פחות או יותר, כולם שם צעירים - אני הכי מבוגרת שם. בחיים שלי לא הייתי הכי מבוגרת במקום עבודה. הגיל כנראה עושה את שלו.
אז איך בעבודה החדשה? בסדר. לא מאתגר. לא מעניין יותר מדי. יהיה בסדר.
מה שלום הילדים?
טפו טפו טפו, כולם בסדר, תודה. אוצ הולכת לקייצת של הנוער העובד והלומד. לצערי טטי וזרח בבית, אבל אין לי פיתרון אחר ההוצאה הזו של קייטנות פשוט גדולה מדי.
זרח אמור להתחיל שנה הבאה לצאת יום אחד בשבוע לתוכנית לימוד לילדים מחוננים, או איך שלא קוראים לזה. הוא עבר בחינות בבית הספר ואחר כך בחינות מיון נוספות ולפי מה שהבנתי הוא הוציא ציון גבוה, אז הוא התקבל לתוכנית שבה יום אחד הוא יקבל העשרה שם.
אני אמביוולנטית.
מצד אחד הוא צריך את הגרוי הזה, הוא צריך להיות עם ילדים שהוא לא ירגיש חכם מדי בשבילם, הוא צריך אולי מסגרת חברתית חדשה.
מצד שני אני חוששת לו. חוששת שהוא לא ימצא את עצמו גם שם מבחינה חברתית. חוששת שגם שם, כמו בבית הספר הוא לא ישתף פעולה עם המסגרת. אני בטוחה שאם יהיו בעיות שם הם לא יחשבו פעמיים הם יעיפו אותו.
יש לו אפשרות להתנסות בשני שיעורים לפני שאנחנו מתחייבים כספית, ואחר כך אם במחצית השנה הוא יחליט שדי לו אז גם אפשר לצאת ולקבל חצי מהכסף חזרה. אחר כך אין עוד אופציות בריחה. יהיה בסדר.
מה קורה עם הסדנה במרכז סיוע?
טוב אז אני עוד לא פתחתי את הסיפור האישי שלי. פה ושם דיברתי קצת, אבל אין לי שום חשק להרגיש 'מסכנה'. כן זו היתה אחת התגובות של אחת הבנות לווידוי של בת אחרת. היא קראה לה 'מסכנה' ואמרה שהיא היתה מתפרקת מכזו סיטואציה. הוידוי של אותה בחורה היה על בחור שחשף עצמו לפניה כשהיתה ילדה. ואני חשבתי לעצמי באותו רגע, אם היא קוראת לה מסכנה, אני אקבל את המבט המרחם שאני כל כך שונאת. זה כמובן ישר נעל אותי.
בפגישה הבאה התברר שאותה בחורה עם ה'מסכנה' החליטה לא להגיע יותר לסדנה, היא החליטה שזה לא בשבילה תודה לאל. הרגשתי איתה מאד לא נוח. אז כרגע שתי הבנות שבאמת לא הרגשתי איתן נוח כבר לא שם. נשארנו קבוצה של שמונה שדיי נוח לי איתן. אז זה אומר שעכשיו תורי. אני מרגישה שכן. ולו רק כדי לעזור לאחת הבנות להיפתח. אני מרגישה אותה כל כך, מרגישה את הבטן שלה כל פעם לפעמים עד כדי כאבי בטן אמיתיים אצלי. אני מרגישה שהיא מחכה לרגע שהיא תוכל להיפתח ולא מצליחה, ואני כל כך רוצה להיות שם עבורה. אולי אם אני אפתח זה יקל עליה.
בכל אופן עכשיו אנחנו בשלב הפוליטיקות. כן, גם במרכז לסיוע יש פוליטיקות ועוד שבוע תראו אותי מנפנפת ושורפת חזיות ברחובות. טוב לא בטוח שזה מה שיקרה, אבל כרגע יש סדרה של כמה הרצאות שהן חשובות מאד (מנהלת מרכז לנשים מוכות, מנהלת ארגון 'אישה לאישה') אבל הפמיניזם נוטף. זה לא שאני לא פמיניסטית אני דווקא מגדירה את עצמי ככזו, אבל אני לא מאמינה בהתלהמות ומשום מה זו נראית לי המטרה של ההרצאות האלו. אני לא שונאת גברים, ולא מתכוונת להילחם בהם כל חיי. אני כן מאמינה בצורך לשנות ועל כך אולי שווה פוסט בנפרד, כי זה ארוך מדי.
מחר בכל אופן, כנראה לא אלך. יש הרצאה. וחוץ מזה שאין סידור כנראה לילדים כי האיש והאגדה יחזור מאוחר מאד. לא יודעת אולי אבקש מההורים שלי, נראה.
ומה יהיה איתי? לא יודעת. כרגע אני תקועה, אבל יהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
