דיפרסיה, אהובתי

זהו יקיריי.

היום זה היום ואין יותר היסוסים. גם אין כל כך ברירה. מרתון סיפורים אישיים, ככה הם מגדירים את הנושא בסדנה היום.

ואני יודעת שאני צריכה לפתוח ולו רק כדי לעזור שם למישהי אחרת להשתחרר.

זהו. מהבוקר המחשבות שלי רצות במהירות 180 קמ"ש ואף שוטר תנועה לא יצליח לעצור אותן.

ביטחון מתחלף בחשש, חשש מתחלף בניסיון להחליט מה כן ומה לא. והבטן אוח הבטן, מהבוקר היא התחילה (סליחה אח, בחיי שאני משתדלת לחסום אבל לא כל כך הולך לי).

היום זה היום ואני כבר מתחילה לדבר שטויות בעבודה, אז הצחוקים מסיחים את דעתי אבל נראה לי שעוד מעט הם שולחים לי את הד"ר עם הכדורים הורודים שיבדוק מה קרה לי :)

יאללה רוצה להיות כבר אחרי. עד שמונה בערב אני אהיה אחרי. שלחו לי טוב, הרבה טוב.

ושלכולכם יהיה רק טוב