דיפרסיה, אהובתי

זה מה שיש לי כרגע אחרי הסדנה של היום.

שעה וחצי דיברתי ובכלל לא התכוונתי. יותר נכון רוב הזמן עניתי על שאלות. אבל השאלות האלה הן אלו שבעצם עוררו את החומר למחשבה.

לא נכנסתי לפרטים, מה שאתם קראתם סיכמתי בעשר דקות. ניסיתי (ועל פי התגובות גם הצלחתי) להעביר את תחושת הכלום, את האשמה, את הבדידות, את כל האיכס שמלווה כזו טראומה. והגעתי גם לאיזורים הלא פתורים שלי, למשפחה שלי. כן, זה לא פתור ואני משערת שאף פעם לא אפתור את זה, אולי אתמודד םע זה בכתיבה, זה משהו שאני מכירה :)

מישהי שאלה אותי אם הייתי רוצה לספר להם. התשובה האינסטנקטיבית היתה - לא. אחר כך אמרתי שבעולם אוטופי הייתי יכולה. ואחר כך נזכרתי איך רק לפני שבוע כשההורים שלי שמרו על הילדים ביום ראשון, כשאבא שלי שאל מה אני לומדת (זה מה שמכרתי להם בהתחלה) בלי להתבלבל אמרתי לו שהחלטתי להתנדב במרכז לסיוע לנפגעות אונס ושיש קורס לפני שמתחילים להתנדב.

מה היתה התגובה שלו?

רק את מסוגלת לעבוד בחינם . (משהו כזה בערך)

למה הוא לא שאל 'מה פתאום?' . רציתי שישאל 'מה פתאום?'

לא יודעת מה רציתי.

מה הייתי עונה לו אם היה שואל? סביר להניח שהייתי אומרת שזה חשוב, או מריחה אחרת. אבל הוא פתר את זה בהינף יד ולי היה נוח לברוח מהמקום הזה.

ומה שנשאר לי היום מהסדנה זה המקום הלא פתור הזה שאני משערת שאף פעם לא אוכל לפתור. לדבר עם אבא שלי על אחי, לספר לו על הכאב שלי. ובעצם אינ שואלת בשביל מה? עברו 23 שנים מאז, אז בשביל מה להכאיב לו היום?

שאלו אותי למה אני מגינה על הסובבים אותי, שאלו אותי למה אני מרגישה צורך להגן על כל העולם חוץ מאשר על עצמי.

אולי כי קל לי יותר להגן על אחרים.

אולי כי זה מגן גם עלי מאכזבה.

ואולי כי אם אספר לקרובים לי ביותר, קרי ההורים שלי, אצטרך להתמודד עם הכאב שוב, כי יכאב להם. אולי אני לא מספיק חזקה בשביל זה.

תמיד אמרתי שאני מסוגלת לעמוד בפגיעה ישירה לכיוון שלי, אני אולי מתנדנדת קצת כשזה מגיעה אבל מצליחה להתרומם - זה מה שהחיים לימדו אותי. קשה לי להתמודד כשפוגעים ביקרים לי, כל הגנים הספרדים עולים לי לראש ואני מאבדת את הצפון. כשהייתי בכיתה ב' רבתי עם ילדה מהכיתה והיא אמרה לי 'מגיעה לך שאח שלך מת'. זו היתה הפעם היחידה בחיים שלי שהלכתי מכות עם מישהי ועוד ביוזמה שלי, או בשפת רחוב - פשוט נכנסתי באמאמא שלה.

אז שאני אפגע בהם ביודעין? אני לא אצליח להתמודד עם זה.

מישהי שאלה אותי - כתבת להם? אמרתי לה כן. ונתת להם? אתם יודעים את התשובה - בטח שלא.

כן יש לי עוד כמה עיניינים לא פתורים. אולי פעם אצליח לפתור אותם. אולי.

לא הגבתי בפוסט הקודם. תודה לכולכם על החום והאהבה, זה עזר לי, הכוח הוירטואלי שאתם מעבירים מחזק אותי.

אני אנסה להגיב אחר כך, פשוט הרגשתי שאני חייבת לכם עדכון. עכשיו אני הולכת לישון. יש לי הרבה על מה.