כבר אתמול סיכמתי עם צול שנעשה משהו יחד היום. הים נפסל, יש שם מדוזות. אחריו נפסלה הבריכה, מיליון אנשים ומחיר הכניסה הון תועפות. אז ניסע לכינרת הצעתי. מיד גוייסתי לשיחת שיכנוע מול האגדה שלה. וזה לא כל כך פשוט האגדה שלה היה סחוט אחרי שבוע במחסום כיסופים ובאופקים ודקה אחרי שהעלו אותם לאוטובוס בחזרה צפונה הוא הוקפץ לשפרעם. אז הבטחתי צל, ומנוחה ורוגע. הכל הבטחתי רק שיבוא. הוא התרצה.
מתארגנים בצ'יק צ'ק (שעה) ונוסעים. לא היו הרבה אנשים, שהרי אנחנו נמצאים כשבוע לפני ט' באב וכל הכתומים בכלל באופקים ולא בכינרת. אבל ג םהרבה צל לא היה וחםםם אוחח כמה חם. או כמו שאומרים ב'משחק מכור' כמה חם היה? היה כל כך חם שאנשים הצטופפו סביב המנגלים כדי לקבל משב רוח מהנפנף 
את הילדים אי אפשר היה לשלוף מהמים, את האמת גם צול ואני בילינו שם את רוב היום במיוחד לאור זוג הרמקולים האימתניים שהועמדו מאחורי גבינו וזמררו זימרורי התאבדות בקולי קולות. פנינים לדוגמה : אין לי תקוה, אין לי שלוה, הלכת ממני, אין אהבה.
או לחילופין: תחליטי כבר כן או לא, אם תלכי כן או לא, אני צריך לדעת כן או לא.
אז כמו שאתם רואים מבחינת קולטורה היינו סופר מסודרים... בררר, מה שהבריח אותי בכל אופן שוב ושוב למים הצוננים (בערך).
אוי כינרת שלי, לו רחל המשוררת היתה רואה את המנפנפים ושומעת את זמיר נעימות ישראל, מעניין איזה שירים היתה כותבת לך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
