דיפרסיה, אהובתי

שלושה ימים בשבוע אני רואה את הילדים שלי שניה לפני שהם שוכבים לישון.

ביום שלישי אני לומדת

ביום רביעי אני במרכז סיוע

ביום חמישי אני לומדת.

שלושה ימים בשבוע אני פוגשת אותם כשהם במיטה.

אז אני נכנסת לחדרים שלהם מחבקת מנשקת שומעת חוויות מטטי, שומעת התלבטויות מאוצ, שומעת על מתמטיקה מודולרית (או משהו כזה בערך) מזרח. לא מבינה במתמטיקה הזו אף מילה אבל פשוט נעים לי לשבת שם לחבק אותו ולהקשיב.

ידעתי שאני נכנסת למשהו שיגבה ממני זמן על חשבונם אבל לא תיארתי לעצמי שכל כך אתגעגע. מצאתי את עצמי בימים שאני כן בבית רוצה להיות יותר איתם.

לפני שבוע כשחזרתי מהלימודים עטפתי כל אחד ואחד מהם במיליון נשיקות. זרח שלפני שלוש שנים לא היה מוכן שינשקו אותו. שעד לפני חצי שנה היה מרשה לי לקבל ממנו נשיקה ולתת לו נשיקה אחת כל פעם קיבל את מיליון הנשיקות שלו באהבה. עד שהרגיש שאמא שלו חונקת אותו וצרח לי מתוך פרץ הצחוק "רחמייים". טוב כשמישהו מבקש רחמים אני מיד עוצרת. אז עצרתי ועברתי לחיבוק מועך כדבעי.

בלימודים הולך להיות לי קשה. אני צריכה ללמוד לשתוק את הפה שלי. ואני לא מדברת על שיעורים בתורת הגן. זה חומר שכבר למדתי ולא חוכמה שאני יודעת אותו יותר מהבנות האחרות. אבל גיליתי שחוץ משיעורי תורת הגן, סדנה. אני גם צריכה לשתוק בשיעור מבוא למדע ובשיעור דקדוק ובשיעור ספרות. זהו נשאר רק שיעור אחד שבו אולי לא אדע הרבה יותר מאחרות - מתמטיקה. (השמות של השיעורים הרבה יותר מסובכים אבל אתם שיעור ב'הבנת הנקרא והבעה בכתב' או 'ספרות וספרות לילדים' זה ארוך מדי אז תבינו מראש).

וזה לא שאני מחזיקה מעצמי או משהו כזה אבל כמסבירים לכיתה על ההבדל בין שיר לסיפורת ואני מדברת על מקצב ומטאפורות וכו' וכמעט אף אחת לא מבינה על מה אני מדברת והמורה עושה לי סימן של רגע רגע לא לרוץ אני יודעת שאני צריכה לשתוק את הפה שלי וחזק. וקשהההה לי. למה אני גם פטפטנית וגם קשה לי לחזור לרמת ספרות של בית ספר יסודי. אבל אני אשתוק מבטיחה שאשתוק.

היום למשל כשבמשך עשר דקות הסביר הבחור מהספריה איך עוברים במחשב מעברית לאנגלית אני שתקתי. בתוכי צעקתי Alt+Shift!!! כמה קשה זה כבר יכול להיות. אבל בחיי ששתקתי.

הפסקות סיגריה ארוכות, הפסקות פיפי. לנשום עמוק. לקרוא מאמרים. להכין שיעורים בכיתה

ולשתוק.