ליום שישי שעבר ארגנו במרכז הסיוע טיול להר תבור. ההענות היתה גדולה, כ50 נשים עולות בשיירת מכונויות להר תבור. סיור בכנסיה, טאי צ'י אל מול הנוף של העמק ואחר כך סיור בשטח.
הירוק עטף אותי מכל הכיוונים, שקעתי לתוכו ולאט לאט נשרכתי מאחור. מאחוריי הלכו שלוש נשים. באיזה שהוא שלב גילינו שהתברברנו קצת. מאחר והכנסיה היתה כל הזמן לימיננו הלכנו לכיוון שלה. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו מול שער נעול שהוביל לרחבה של הכנסיה.
השער נעול, לחזור אחורה יהיה מסובך משום שאחת מאיתנו היתה אישה מבוגרת עם בעיות ברגל, מה עושים?
עליזה קפצה מעל השער, חטפה על הראש מאיזה נזיר, נזפה בו קשות (אין לה אלוהים לאישה הזאת ואם היא חושבת שהיא צודקת היא תשמיע קולה צלול וברור) אחר כך ניגשה אל אב הבית והוא פתח לו את השער.
והנה הגעתי אל האישה שרציתי לספר לכם עליה. קוראים לה עליזה עמר והיא אישה מדהימה. עליזה עברה במהלך חייה מסכת ארוכה של התעללות מינית. היום היא נמצאת בתוך מסע הריפוי שלה. אחרי 20 שנה של שהות בארה"ב החליטה לחזור לארץ, המקום בו עברה את מסכת ההתעללות שלה כדי לצעוק את הכאב החוצה. כדי לשבור את השתיקה.
בראיון איתה אמרה : "החלטתי לצאת למסע אופניים לכל אורכה של ישראל, המדינה בה ההתעללות בי התרחשה, במטרה לשבור את השתיקה לגבי אונס ותקיפה מינית... כי השתיקה היא שמחלישה אותנו, והאמירה והדיבור הם שמחזקים אותנו",
בדרך חזרה הביתה דיברתי עם עליזה, הרגשתי כאילו הציבו לפני מראה. הקשבתי לה, שמעתי את החוזק והעוצמה שלה, שמעתי את המשפטים שאמרה והרגשתי כאילו אני מקשיבה לעצמי. מקשיבה למילים שאמרתי בקול רם לפני שנתיים, כאילו היא משקפת את המקום שלי. ואמרתי לעצמי שאם ככה אני נראית כשאני מסבירה את עצמי הרי שדייני.
היתה על עליזה כתבה במוסף השבת של ידיעות אחרונות וכמובן יש כתבות ברשת. לא פשוט היה לקרוא את הכתבה בידיעות. אני בטוחה שאנשים קראו ואמרו לעצמם 'זה לא יכול להיות!' אז רק שתדעו שזה יכול להיות ועוד איך.
שמתי כאן קישורים לכתבות על עליזה. תקראו. אשמח אם תגיבו אליה כי היא צריכה עכשיו כל חיזוק אפשרי. ואתם שהייתם כאן עבורי כל כך אני יודעת שתבינו ותוכלו להיות שם גם עבורה.
ואם תאשרו לי אוכל להעביר אליה חלק מהתגובות שלכם גם כאן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
