דיפרסיה, אהובתי

שבת, יום יפה, הולכים לסבא וסבתא. ברגל. זה לא רחוק. בקצב של אדם מבוגר שלא ממהר מגיעים להוריי תוך עשר דקות רבע שעה. עם הקטנטונת זה לוקח בין עשרים דקות לחצי שעה (תלוי במזג האוויר ובמצב הרוח שלה).

זרח החליט שהוא נשאר בבית. אין לו כוח לטייל. מאחר והאיש והאגדה היה צריך לנסוע לבר מצווה משפחתית נתתי הוראות בטיחות לנשאר לבד בבית ויצאתי עם הבנות. טטי התעקשה על מעיל. מהר מאד מצאתי את עצמי מחזיקה מעיל ביד.

הכוונה היתה לבלות שעה בערך עם סבא וסבתא שיראו את הנכדים ולחזור הביתה. זרח בכל זאת בבית לבד. איך שהגענו אבא שלי הושיב אותי לחקירה: "והשארת אותו לבד?"

אני: "כן אבא זו לא פעם ראשונה"

אבא: "הוא יודע לא לפתוח את הדלת"

אני: "הוא קיבל הוראות אל תדאג"

אבא: "ואם הוא יחליט לעשות משהו מסוכן?"

אני: "מה מסוכן בלראות טלויזיה או לשחק במחשב?" (תודה אבא שאתה מרגיע את כל הפחדים שלי)

אבא: "תתקשרי תגידי לו לבוא, אמא הכינה לכם צהריים"

אני: "קודם כל זרח לא עונה לטלפונים וחוץ מזה אמרתי לאמא שנאכל בבית ושלא תכין כלום"

אמא שלי קופצת לתוך השיחה :"אבל אני כבר מכינה"

אני: אמרת לי שאין לך אוכל כי הילדים לא אוכלים את מה שאת בישלת, אמרתי לך שנישאר קצת ונלך לאכול בבית

אמא: אבל אני כבר מכינה.

כנראה האור מפרוג'קטור החקירה שבר אותי, מיואשת קמתי אל הטלפון. הטלפון מצלצל ומצלצל זרח לא עונה. הוא לא מסתדר טוב עם המכשיר התקשורתי הזה. בלי להתייאש אני מחייגת שוב ושוב. לבסוף נס הילד הרים את הטלפון.

אני: זרח

זרח: דממה

אני: הלו? זרח?

זרח: הלו, מי זה?

אני : זרח זו אמא

זרח: דממה

הילד הזה כנראה החליט שהוא המשך ישיר לחקירה שעברתי. הוא שומר על זכות השתיקה. לבסוף אבא שלי מתייאש מהיכולות שלי לוקח ממני את הטלפון ומדבר עם העולל. לבסוף הוא משתכנע לעשות את הצעדה לכיוון הורי אמו האהובים.

בשעה שש אני עושה קולות של יאללה הביתה. אצל הילדים שלי ואצל הוריי זו התניה לאוכל. איך שאני רוצה הביתה פתאום הילדים שלי רעבים ופתאום אבא שלי מתחיל לדחוף להם אוכל שחס וחלילה לא יהיו רעבים הנכדים שלו. מסכנים לא אכלו כל היום, אז זהו שלא. מהרגע שהילדים האלה נוחתים אצל הסבים ועד הרגע שהם יוצאים אבא שלי עסוק רק בדבר אחד, להאכיל את הביאפרות שלי (מסכנים בבית הם לא אוכלים) והילדים שלי עסוקים בסחיטת ממתקים פורה ומוצלחת. כמובן שארוחת צהריים הם לא אוכלים כי הם כבר מלאים בוופל, סוכריה, במבה, חלבה וכו' ואז כמובן שאבא שלי מכריז בתרועת ניצחון: את רואה הילדים שלך לא אוכלים כלום. בטח שהם לא אוכלים כלום, אם הם יאכלו ארוחת צהריים איך יהיה מקום לעוד ממתקים? הילדים שלי חכמים הם חושבים קדימה. אצל ההורים שלי הם בדרך כלל צודקים מאד.

בקיצור שניה אחרי שאני מכריזה שהגיעה העת טטי מכריזה שהיא רעבה ומעמידה את אמי הורתי לטגן לשלושה ילדים 'מורעבים' לחם מטוגן עם הרבה סוכר מפוזר מלמעלה. גם את זה עברנו, יאללה לזוז...

עכשיו מגיעה הכוכבת הקטנה עם הברקה חדשה

טטי: אמא אני עייפה

אני: נגיע הביתה תלכי ישר לישון

(הילדה לא ישנה צהריים)

טטי (בעיניים טרוטות): אני עייפה אני לא יכולה ללכת הביתה

אני: טטי, אין לנו כאן את האוטו, את עייפה בואי נלך הביתה

פחחח הצחקתי אותה עם ההגיון שלי

טטי: אז תרימי אותי

(להזכירכם העוללה עוד מעט בת 4 שוקלת לדעתי בערך 20 ק"ג והמרחק לבית הוא רבע שעה הליכה בקצב של אדם מבוגר)

אני: אני לא יכולה להרים אותך את כבר גדולה

טטי (פותרת כל בעיה לשביעות רצונה): אז תרימי אותי רק עד המדרגות של הבית

(לא התאפקתי נקרעתי מצחוק, פויה אמא).

אחרי שכנועים והפצרות יצאנו מדלת הוריי, כאן פצחה טטי בסרנדה האחים שלה ירדו לפניה ומנטרה של בכי מתחילה "אבל אני רציתי להיות ראשונה" כך עוברות חמש דקות ראשונות. התייאשתי. הרמתי אותה. השתתקה תוך שניה. לאושרי הרב יש המצאה גאונית שקוראים לה חומות. נמוכות כאלה מאבנים. שמגדרות חצרות של בתים או גינות. טטי מאד אוהבת ללכת על כאלה ולכן לא הייתי צריכה להרים אותה הרבה זמן. מהר מאד מצאנו חומה כזו והיא צעדה בגאון את שלוש המטר של החומה. משם כבר צעדה ברגל.

זהו אני עייפה. הרגליים בקושי הולכות. אוצ החליטה שהיום זה יום השטות הבין לאומי ומדברת כל הזמן שטויות או שואלת שאלות שמעצבנות פילים. וטטי בקושי זזה. פתאום משום מקום מופיע האיש והאגדה. חמישים מ' לפני הבית. העמסתי לו שלושה ילדים על הרכב והודעתי שאני ממשיכה לצעוד הרגל. "עוד שעתיים בערך אחזור הביתה כשהשקט יחזור לשרור בין אוזניי.

צעדתי לאיטי, חיפשתי שקט. קשה למצוא כזה שקט אמיתי בעיר. השעתיים התקצרו לשלוש דקות.

אם אתם חושבים שטטי ישנה עכשיו ושאני מקלידה את הפוסט הזה בשקט ושלווה אז רק שתדעו שהצחקתם אותה מאד. יאללה עוד עשר דקות להשכבות. שילכו לישון כבר.