דיפרסיה, אהובתי

שקט הוא מוצר מבוקש מאד אצלי. כבר הרבה זמן אני חולמת על יומיים של שקט. נכון הבקרים ריקים מילדים אבל הבית עצמו מכניס אותי לאי שקט. צריך לכבס, לעשות כלים לפעמים אפילו לסדר את הבית ויש ימים שאני אפילו גם מנקה. זה לא השקט המבוקש.

לפני שנה וחצי היתה אני חושבת הפעם הראשונה שבה זעקה נפשי לקצת שקט. עוד לא הגדרתי אז לעצמי איך יראה השקט הזה אבל ידעתי שאני צריכה אותו. היו אלה ימי חופש סוכות וכל השבט היה בבית למעט האיש והאגדה שהיה בעבודה.

צול התקשרה והציעה שנקפוץ לכוס קפה. מתאים לי אמרתי לה. אנחנו נשב בשקט על כוס קפה והילדים ישחקו. נוכל לדבר קצת.

ארזתי הילדים וצעדנו בגאון אל ביתה של צול. עד שהגענו הסתבר שהתוכניות השתנו. חברה הנחיתה את ביתה אצל צול. יצאה לסידורים והשאירה אותה שם. ממצב של חמישה ילדים ושני מבוגרים עברנו למצב של שישה ילדים. הילדים נכנסו לחדרים וצול ואני ישבנו לשתות כוס קפה ביחד. או כך לפחות חשבנו. בערך אחרי שלושה משפטים שהחלפנו ביננו הגיעה האם האוהבת עם צאצאה נוספת (השביעית כבר). תוך כדי שהן מדברות דפיקה בדלת ועוד זוג חברים עם עוד שני ילדים הגיעו. כל המבוגרים מדברים ביחד כל אחד יותר חזק מהשני כדי שישמעו אותו, הילדים כדרכם משתוללים וצועקים (תספרו טוב הגענו כבר לתשעה)

נהג מכונית ברחוב התחיל לצפור בצופרו כאילו אין מחר ובשל כל הרעש הנ"ל הכלב התחיל לנבוח. הרגשתי שעוד שניה חומות יריחו הולכות ליפול או לחילופין אני הולכת להשתגע.

באותו יום הגדרתי לעצמי איך נראה השקט שלי. אחרי כל כך הרבה רעש רציתי שקט מוחלט.

אני צריכה שקט. יומיים שלושה רחוק מהבית. איזה צימר באיזור כפרי שקט עם הרבה ירוק מסביב. שני עצים ובינהם ערסל בתוך הערסל אני. עם ספר טוב. בלי מכוניות. בלי ילדים. אפילו בלי האיש והאגדה. רק אני. אני, ספר, אפשר גם דפים ועט כי סביר להניח שתנוח עלי המוזה. הקשר היחיד אל החוץ יעשה על ידי. רק אני אוכל להתקשר החוצה ולבחור מתי. אף אחד לא יוכל להתקשר אלי. אין מחשב. אין אינטרנט. רק ציפורים והרבה הרבה ירוק.

יש את השעות שבהן הילדים ישנים או נמצאים בבית הספר, אבל זה לא השקט שאליו אני משוועת.

כשגרתי בקיבוץ במהלך השירות הצבאי שלי כשרציתי שקט הייתי הולכת לאיזה שעה שעתיים לאחת מפינות החמד של הקיבוץ, ממלאת עצמי בשקט וחוזרת בכוחות מחודשים אל העולם. החוסר כרגע הוא גדול שעה שעתיים לא יעשו את העבודה. אני רוצה הרבה שקט. עד שיצא לי מהאוזניים השקט הזה.

הלוואי ויכולתי להרשות לעצמי קצת שקט.