לא שאיי פעם הייתי בברודווי, לא שאיי פעם ראיתי מופע אפילו באוף של האוף של האוף של ברודווי. אבל המופע של אתמול עלה עשרות מונים על כל הפקת ענק של מפיק הוליוודי משובח.
עובדה העיניים שלי כל הזמן זרמו, והגוש בגרון היה של התרגשות גדולה. והפלא היה שבכלל לא היו סצינות עצובות רק סצינות מאד מאד מרגשות של זעטוטים שרק אתמול הכנסנו לכיתה א' מבוהלים בקושי יודעים להגיד את שמם ופתאום הם עושים הפקת ענק שרים רוקדים ומציגים כאילו נולדו על הבמה. רק אתמול העיניים שלי דמעו בגלל האוצר הקטן שלי שעלתה לכיתה א'. פחדתי שילדי כיתה ו' ירמסו אותה במסדרונות בית הספר. היא כל כך קטנה והם בכלל לא מסתכלים.
אתמול הם עמדו על הבמה, פתאום הם בכיתה ו' בעצמם ונפרדים מבית הספר היסודי. בית הספר שכר במאי וההפקה היתה לעילא ולעילא. היו מי שזייפו, היו מי שעשו את צעדי הריקוד בצעדים דוביים קצת היו כמה זמירים קטנים וכמה שאני כבר שולחת אותם לנולד לרקוד והיתה האוצ שלי ששיחקה אמא פולניה היסטרית למשעי והוציאה מהקהל פרצי צחוק ומחיאות כפיים.
ואני בכלל לא משוחדת, זו לא רק אני שצחקה שם זו לא רק אני שמחאה לה כפיים. ובסוף הערב מורות רבות אמרו לי 'היא כל כך כשרונית אוצ שלך' וגדל החזה בעוד מידה או שתיים.
זה לא שבכיתי. באמת שלא, זה רק הדמעות, הדמעות הן זולגות מעצמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
