דיפרסיה, אהובתי

הן יושבות שם בפנים. יוצרות תחושה של חוסר נוחות. מסרבות לעלות.

הפה נקפץ. הגוף משתתק. עכשיו תורן של הדמעות. אבל הן מסרבות לעלות.

רחוק מהבית. רחוק מהרעש, מהאזעקות. בתוך ידיים מחבקות ואוהבות. ידיים דואגות. ועדיין, בכל זאת, ישנו הצורך העז הזה להוציא החוצה הכל בדמעות. והן מסרבות.

בדיוק בשביל המצבים האלה המציאו את הסרטים האלה שסוחטים ממך כל דמעה אפשרית. הסרטים האלה שראיתי כבר מיליון פעמים ועדיין אני בוכה כל פעם מחדש.

בערוץ 10 הבינו את הצורך העצום הזה שלי להוציא הכל בדמעות החוצה. הם שידרו את "סיפורו של אלוף" אני לא צריכה לראות את כל הסרט. הסצינה האחרונה מספיקה לי. Wake up champ! Wake up!! וכבר מתחילות הדמעות לזלוג מעצמן.

ובדיוק ברגע הזה כשמתחילה הקלה, כשהן זורמות. יש מי שמתחכם, שלא נוח לו עם הסצינה מגירת הדמעות. אז הוא מסתכל עלי לבדוק אם אני בוכה. נכנס לי לתוך הדמעות בחיוך המתנשא שלו ומעורר את זעמי. באיזה זכות בכלל! זהו הוא הרס לי. והוא בכלל לא מבין למה התגובה שלי כל כך כועסת וחריפה. הוא לא מבין למה אני בכלל רואה רק את הסצינה הזו של הסרט שהרי לא ראיתי את כולו אז מה זה משנה. הוא לא מבין שאני צריכה את הדמעות האלה, שינקו אותי. שינקו את הפחדים והחששות. שיחזירו לי אותי הגדולה והחזקה.

אותו הדמעות שלי מצחיקות. מגוחכות.

אני מנסה לחזור לסרט לתת לדמעות לנקות אותי.  להקל.

אבל עכשיו זה סתם דמעות.

והגוש הגדול הזה שיושב בבטן ומסרב לעלות עוד גר שם.  הפה קפוץ. הגוף משתתק.  לחכות להזדמנות הבאה, ולדאוג שאהיה לבד.