דיפרסיה, אהובתי

נפרדתי היום מחבר טוב. הוא נוסע לזמן ארוך לארץ אחרת.

אירגנו יום כיף לילדים בפארק המים בשפיים, כמה ימים של אזעקות שיגעו אותם, הם צריכים את השקט והפאן. ניצלתי את הזמן הזה כדי לפגוש אותו. כדי להיפרד.

בשנה האחרונה החבר הזה היה טריגר לאי אלו שינויים אצלי. הוא היה הקטליזטור לדברים שהתבשלו אצלי על אש קטנה. איך הוא הגדיר את זה "זה זעק ממך" זה אולי זעק אבל עד שלא הוצב השלט באורות ניאון מול פניי אני לא התנערתי.

ישבנו במסעדה ודיברנו כמו שרק אנחנו מדברים. שאלות עם תשובות, שאלות שהתשובות מסרבות להיאמר אבל שנינו יודעים מה נאמר מאחורי השתיקה, כאילו הוא לא נוסע עוד מעט כאילו הכל כרגיל. ארוחה במסעדה, זמן כל כך קצר וכל כך הרבה יש לאמר. יש דברים שאומרים, יש דברים שנאמרו, יש דברים שיאמרו אבל לא עכשיו, לא היום, אין זמן.

נפרדתי היום מחבר טוב, ותודה לאל הטובה על האינטרנט. אני יודעת שהוא לא יעלם מחיי, הוא ישאר חבר טוב טרנסאטלנטי. וכשיחזור אחבק אותו חזק כמו שחיבקתי היום כשנפרדתי, אמעך אותו מגעגוע וכאילו לא הלך אף פעם.

סע לשלום וחזור בשלום. אני כבר מתגעגעת.