כבר כמעט שנה אני מקבלת מיילים ממישהו שקרא דברים שכתבתי וכנראה עוררתי בו השראה. כבר כמעט שנה הוא כותב ואני קוראת ונהנית, לא נותנת לריל לייף לנפץ את הבועה. במייל האחרון הוא כתב לי:
המילחמה הזאת, שונה.
זאת מילחמה מתוחכמת, מרוכזת, שונה ומיוחדת.
מילחמה נגד הרעים באמת.
בניגוד לצבא (אוייב) רגיל, שבו ניתן למצוא גם חיילים הומנים, כאלה אשר עקרונותיהם מטובלים בחמלה כלשהי, כאן ..., כאן כל אחד ואחד מהם נגוע עד קצה קצהו של עומק העומקים שלו, בקיצוניות מהסוג הפנאטי ביותר.
ואם לא האמונה, אזי הפחד נורא בו הוא שרוי, הפחד לא מאפשר לו לזוז כהוא זה מאותה אידאולוגיה איסלמית שכולה חרבות ופרימיטיביות.
אנחנו נילחמים עכשיו בכל אחד ואחד מאלה, המשתמשים באוכלוסיה אזרחית כפלטפורמה וכחיילי משחק.
בסרטים אפשר לראות לפעמים, איך לוקח פושע מנוול בן או בת ערובה, וכל משטרת ניו יורק תרה אחרי פתרונות.
שהרי אותה משטרה וקלינט איסווד בראשה, היתה יכולה לגמור את הסיפור עם מטר יריות קטנטן וסטנדרטי, אבל אז ימותו כולם, גם המנוול, וגם אותו בן או בת ערובה אנונימי.
המילחמה הזאת שונה.
הצבא שלנו חזק בצורה שלא הייתי מאמין.
ואני, שמבין בדקויות של צבא, שמכיר מילחמה ומכיר חיילים, ראיתי !
ראיתי את החיילים האלה, וניצבתי בצד, הבטתי ממול, והתרגשתי.
אולי משום שאלה, החיילים הקרביים שלנו, מגיעים מהבתים הטובים ביותר, ולכן הם נושאים עימם, (בניגוד לרבים אחרים מקרב בני הנוער) את התרבות ודרך הארץ.
אולי משום כך הצבא הזה חזק כל כך.
ממול, יש את המוסלמים הקיצוניים האלה שניצחונם כרגע מתמצא אך ורק בקולות התבוסתנות (בניגוד לתבוסה ( המגיעים מרובדים מסויימים באוכלוסיה שלנו, אבל בעיקר, מתוך העיתונאות הישראלית, זאת המלבה במין הרס עצמי ויהודוניות צפונית, את ההרס העצמי.
אבל אני, שמביט מתוך תפקידי החדש בצבא, כאן מתוך עדשות הרשת הזרה (ולא מתוך הפרושים שנותים), אומר לך שאפשר לחוש ואפילו לראות את תחילת סופם של הרעים, כלומר, את הידיעה שלהם וההכרה שלהם בסופם הקרב.
כמו בכל המילחמות, הריצה העלובה הזאת שלהם אחרי הפסקת אש, והבריחה של המנהיגים ...
ממליץ לך להתחיל ולדבר על הסיום הקרוב, זה הטוב והנכון, כי בעוד ככה נגיד, בערך שבועיים, תוכלי לומר לכולם ... אמרתי לכם !
אז אני מספרת לכם, מספרת לכולם. והנה בערך מה שעניתי לו:
ואני הולכת ונכבית, מחפשת ניצוצות של אור בתוך המצב שנכפה עלי והנה אתה בא ומעניק לי אותם.
בכל פעם שהצופרים זועקים שואלת אוצ, "אבל למה, מה עשינו להם?" ואני לא מצליחה להסביר במילים את הרוע שהסברת כאן.
לא מצליחה להסביר את מה שאני מסבירה כשיש היתקלויות מול הפלסטינאים.
ספרי לכולם אמרת ואני כל כך רוצה להאמין שאכן הסוף כבר קרוב, שהוא מגיע.
הכל משתבש. ואין לי שום יכולת לשלוט במה שקורה. שונאת את זה, שונאת שלא אני מנהלת את החיים שלי. רוצה לחזור ללמוד, ללכת לעבוד, לקחת את הילדים לים, לסבתא, לחברים. רוצה להתעורר.
הראש כואב לי כבר כמה ימים ורק משככי כאבים מרגיעים את הכאב.
ובתוך כל זה הלבד הולך וסוגר עלי. הולך וחונק.
זרוק לי ניצוצות של אש. אני צריכה אותן כדי להתעורר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
