דיפרסיה, אהובתי

אני לא יודעת מה אני יותר, יותר כועסת, יותר מדוכאת, יותר עצבנית... מה שאני כן יודעת שאני יותר איכס.

המלחמה הזו מתרחשת כאן בצפון ויש תחושה ששאר המדינה הזו הולכת ומאבדת בה ענין. כמה כבר אפשר לדאוג מרקטות וקטיושות שנוחתות במקום אחר לגמרי. כמה כבר אפשר לסקר מלחמה שלא מרגישים, אפילו הסולידריות הולכת ומצטמצמת והקולות שנשמעים מאנשים שלא חיים כאן צורמים לי באזניים. אני מבינה, באמת. אנשי המרכז (ואני לרגע לא מכלילה ולא אומרת שכולם כך) לא שומעים את האזעקות, לא שומעים את הנפילות, לא סופרים אותן ומנסים לנחש איפה נפל הפעם (זה היה בום חזק, זה קרוב!).

אולי, אולי אם אתאר לכם איך נראה יום כאן תבינו על מה אני מדברת:

שבע בבוקר, אזעקה. בעיניים עצומות אני ניגשת לחדר אמצע, מתוך שינה אני בוחנת אותו בפעם האלף אם תנחת כאן קטיושה נחטוף ועוד איך, אולי פגיעה ישירה לא תהיה כאן אבל זה לא יגמר טוב. האיש והאגדה מתעקש על רבע השעה שפיקוד העורף ביקש להישאר במרחב בטוח (מרחב בטוח עאלק). זה קצת קשה כשעשר דקות אחרי זה יש עוד אזעקה כאילו תחליטו, יצאנו או לא יצאנו. גוררת את עצמי חזרה למיטה. הילדים כבר ערים לגמרי. שבע ורבע עוד אזעקה. שוב לגרור את עצמי מהמיטה אחרי עשר דקות חוזרים. לא היו נפילות, לא שמענו בומים אפשר לחזור לישון. שמונה בבוקר אזעקה. זהו, עכשיו נשברתי לגמרי לחזור לישון כבר אין ממש סיכוי. הפעם שמענו את הבומים, היו נפילות. חוזרת לטלויזיה ומנסה לבדוק, אבל אנחנו כבר לא מעניינים אותם, כמה אפשר לדווח על אזעקות ונפילות, נו באמת יש דברים יותר מעניינים. לוקח זמן עד שברשת אני מצליחה לדלות פיסת מידע, כן נפל בין עכו לקריות. בימים האחרונים טפו טפו טפו לא נופל בחיפה, אולי בגלל זה גם הסיקור ירד. נפילה בחיפה זה חדשות, נפילה יותר צפונה זה כבר פחות מעניין. יותר צפונה זו כבר מלחמה אחרת רחוקה, זה לא כאן. דרך אגב את האזעקות שומעים עדיין גם בחיפה.

ואז מגיע הדיווח על הבנין בכפר קאנה, וככל שעוברות שעות היום אני פחות ופחות מבינה. יותר ויותר מרגישה שנפלנו לתוך מלכודת שטמנו לנו באופן מתוחכם. אם דעת העולם היתה עד עכשיו בערך בעדינו הרי שעכשיו אין סיכוי שזה יימשך ילדים נהרגו, חיים רכים, וזה כואב. מה שאני לא מבינה זה אם צה"ל הפציץ את הבנין הזה בין חצות לאחת בלילה, מה עשו בתוך הבנין אנשים בשמונה בבוקר?? מה עשו בתוך הבנין ילדים?? משהו מסריח בבנין הזה וזה לא בהכרח אבק שריפה ישראלי. אבל לך תסביר את זה לעולם שרואה תמונות מזעזעות של גופות ילדים נערמות. לא יכולתי להסתכל. אבל כל הזמן טורדת אותי מחשבה - יכול להיות שסיפור הילדה בחוף עזה חוזר על עצמו כאן? אותה ילדה שטיל הרג את כל משפחתה ובסוף התברר שהסיפור היה מבוים ולצה"ל לא היתה יד או רגל בענין? האם שוב נעשה כאן שימוש מחריד בילדים חפים מפשע במשחקים של מבוגרים?? או שאולי זו הדרך שלי לחפש רציונל להאחז בו.

ובין כל דיווחי המלחמה שהולכים ומדלדלים כי זה כבר חדשות של אתמול, אני מקבלת טלפון מחברה ללימודים שאומרת לי שאין דחיות בהגשת עבודות למכללה. ואנחנו אמורות להגיש עבודה אתמול. וזה מרגיז אותי. למי בכלל היה ראש בימים האחרונים לחשוב על לימודים? מי בכלל התחיל להקליד? ויותר מזה, אם המכללה סגורה והספריה סגורה איך בדיוק אנחנו אמורות להוציא חומר תיאורטי לעבודה???? יש לי ספרים בבית. באחד אני אפילו יכולה להיעזר. יופי, לי יש, מה עם עוד 29 בנות שלא למדו את החומר הזה בעבר?? אז כמובן אני יכולה לדאוג לתחת שלי ומה אכפת לי מהן. אבל מה לעשות ומטרידות אותי כל הזמן אזעקות, נפילות ואפילו בומים של ההרעשה שלנו בצפון? השאלתי את הספר לאותה חברה, היא תחזיר לי אותו מחר, אולי לפחות לה הוא יעזור אני פשוט לא מצליחה להתרכז. אני אתחיל לעשות את העבודה ביום רביעי, אולי יהיה רגוע יותר.

ובתוך כל הבלאגן הזה, הגב שלי שוב עושה בעיות והפעם זה הצוואר, מיום חמישי כואב לי הראש כל הזמן ורק כדורים הצליחו להרגיע קצת את הכאב. בסופו של דבר אחי הוא זה שאבחן שהבעיה מגיע מהגב, תור אצל הכירופרקט הוא לא ממש אפשרי עכשיו אז האיש מרח משחה על הצוואר לקחתי כדור וכרגע יש הקלה, מקווה שישאר כך.

אז יש אזעקות, בומים וילדים שמאבדים כבר את הסבלנות ומטפסים אחד לשני על הורידים, חוץ מזה שהם בחרדות הם גם משועממים, יש עבודה להגיש, גוף שלא משתף איתי פעולה וכל פעם נזכר בכאב אחר, תחושה שאנחנו כבר לא ממש מעניינים כי אנחנו החדשות של אתמול ובנין אחד עם ילדים שנהרגים בגלל רוע טהור.

אז מה אני יותר? חרדה? כועסת? כואבת? לא יודעת. רק הגוש הזה בבטן פשוט לא עוזב.