דיפרסיה, אהובתי

אין לי חשק לענות.

תפסיקו לשאול מה שלומי. אם עניתי לטלפון סימן שאני עדיין נושמת ולא נפל שום טיל על הבית שלי. אין לי מה לחדש לכם, לא יצאתי לעבודה, לא נסעתי לשום מקום, והמצב בדיוק אותו דבר כמו שהיה אתמול, שלשום וביום שלפניו וזה שלפניו וזה...

אין לי חשק לצחוק. אין לי חשק לחייך. אני רוצה את החיים שלי חזרה. אני רוצה חופש גדול לילדים, אני רוצה ללכת לעבודה, ללימודים, למשמרת ההתנדבות שלי. אני רוצה שהילדים יוכלו לצאת לגן שעשועים, לשחק למטה, לסבא וסבתא, לבקר את הדודים, את הים. אני רוצה נורמלי.

אל תבטיחו לי שעוד מעט זה נגמר. גם כשאין נפילות, יש אזעקות, זה מספיק כדי להחזיק אותי בעוצר.

אל תבטיחו לי שעוד מעט זה נגמר, ברגע שהם מתחילים לריב בינהם, הפוליטיקאים, שום דבר לא נגמר כל כך מהר. כל עוד היתה חזית אחת לפחות היתה תחושה של ביחד, של יודעים מה לעשות. רמטכ"ל שמסתכל למצלמה ישר בפנים ואומר את כל הדברים שאני רוצה לשמוע. ראש ממשלה שלא מפחד מאף אחד, הוא לא צריך שמישהו ילמד אותו מוסר מהו. ואני מרגישה חזקה. מרגישה שאולי הם יודעים מה שהם עושים.

אבל ברגע שהם מתחילים לדבר בכמה קולות. ברגע שהם מתחילים לגמגם אני יודעת שזה ימשך עוד הרבה זמן.

אז תפסיקו להגיד לי שזה עוד מעט נגמר.

הסדקים התחילו לבקוע בקרית שמונה, עיר שראשיה השאירו אותה במערומיה. אני קוראת את השחיתות שם, רואה את החולים, הזקנים וחסרי היכולת נשארים שם לספוג, רואה את היאוש בעיניים שלהם ויודעת שהסדקים האלה הולכים ומתרחבים ומגיעים כבר לכל מקום במדינה.

ראשי ערים שבלי לעצור אפילו לשניה דואגים למקורבי הצלחת ומשאירים מאחור את החלשים. גורם לי בחילה. לו היה לי כוח הייתי צועקת. אבל גם אני כאן בדום שתיקה. אין לי כוח לצעוק.

מישהי סיפרה לי שגם בעיר שלי עוברות משאיות כאלה שמחלקות, ואנשים שמארגנים להם יציאה מהעיר ועזרה. לא ידעתי אפילו. היא אמרה לי 'טוב את לא מכירה אף אחד בעירייה, צריך הרבה ויטמין P כדי לקבל כאן משהו'.

אז אין לי ויטמין P. ובזה נסגר הדיון.

אמא תמיד לימדה אותי 'אף פעם אל תהיי חייבת כלום לאף אחד' אז אני לא מבקשת, כך אני אף פעם לא חייבת. כן, אני יודעת. צריך לבקש, להגיד, לצעוק 'מגיע לי!' רק ככה מקבלים ומסתדרים בארץ הזו. אף פעם לא אהבתי לעשות את זה.

הסדקים נסדקו כבר מזמן, הם לא התחילו מנפילות של קטיושות או רקטות, הם לא התחילו מאזעקות. הסדקים החלו אצל האנשים שמקבלים החלטות, האנשים שהושבנו על כיסאות רמים והכוח עלה לראשם. שם הם צועקים 'מגיע לי!' לוקחים כאוות נפשם ומתחמקים מידו של החוק.

השחיתות התחילה שם והיום היא סודקת כל פיסה ירוקה, טובה ויפה במדינה הזו שאני כל כך אוהבת. והיום רואים את סדקיה עד קרית שמונה, עד המילואימניקים בלבנון, עד הלב פנימה, עד הנשמה.

אני מחייכת, אני צוחקת, אני מנסה לנהל שיחה. 'אני אוהב את האופטימיות הקוסמית שלך' אמר לי כרגע מישהו בטלפון. ובפנים אני בוכה.

אז אל תדברו איתי היום. אני בדום שתיקה. אין לי חשק, אין לי כוח ועדיף שכך. אם לא אני פשוט אצרח.