דיפרסיה, אהובתי

נו, עבר כבר שבוע. הגיע הזמן לעדכן, לא? ולא ממש בשבילכם הקוראים אלא בשבילי. שהרי עוד חצי שנה שנה אני אקרא ואזכר ויהיה לי חיוך דבילי על הפנים. אז אנימעדכנת.

מהעבודה של האיש והאגדה אירגנו לנו סוף שבוע בפונדק רמון. שישבת עם הילדים. את האמת לא הבנתי את ההגיון שבענין, בתכלס כולם צפוניים לנסוע חמש שעות הלוך ביום שישי ולחזר חמש שעות ביום שבת הרי זה שוחט את רוב הזמן. אבל מאחר ומזמן לא היינו בסוף שבוע

 ומגיע לנו הפינוק החלטנו שנוסעים. אז ארזנו מיליון וחצי תיקים, שלושה ילדים, איש ואישה ויצאנו לדרך.

בדרך לשם הוחלט לעצור אצל א' וזוגתו. למרות המשקעים התגעגעתי וקיוויתי שכשניפגש דברים יראו אחרת מה גם שזוגתו קצת פצועה כרגע בשל קריעת מיניסקוס ורציתי לראות מה שלומה. הם שמחו לשמוע שאנחנו בדרך והזמינו אותנו לצהריים - מעודד.

הגענו. ישבתי איתה. א' היה עסוק כל הזמן בהכנת ארוחת הצהריים. לא יצא לנו ממש לדבר. עם ורד הבר זוגתו ישבתי ודיברתי , השיחה היתה נעימה ובכל זאת משהושם היה 'זה לא זה'. הילדים מאד נהנו הם בילו עם הילדים של א' וורד הבר אני הרגשתי כאילו אני איזה דודה רחוקה שהגיעה לביקור אחרי הרבה זמן. היה נחמד, באמת, אבל...

המשכנו אל בית המלון. פונדק רמון הוא בית דירות (שיכון) ששופץ והפך לבית מלון. קיבלנו 'סוויטה' וואוו :) בעצם קיבלנו דירונת עם שני חדרי שינה משהו כמו צימר על קומות אבל ממש נחמד. המלון עצמו מעוצב מאד מאד יפה. בקיצור הגענו וישר חגגנו על האמבטיה. אחד אחרי השני לפי התור, התארגנו לארוחת ערב. רעננים ויפים ירדנו לחדר האוכל שם פגשתי לראשונה את חבריו לעבודה של האיש והאגדה. אני מכירה אותו, יכולתי לזהות בדיוק מי נחמד לו ועם מי הוא מסתדר. הילדים התלוננו שהאוכל מסובך להם מדי (בטח, לא היה שם שניצל וצ'יפס) אבל מצאו מה לאכול. אחרי האוכל העייפות חזרה לשכון בעצמות. בכל זאת נסיעה ארוכה. ישבנו קצת בלובי, הילדים אמרו שהם עייפים אז עלינו לחדר.

אז אמרו שהם עייפים, אז מה? זה אומר שהם צריכים ישר להירדם ולתת להורים שלהם להינות ממנעמי החיים? מה פתאום. שלושה ילדים בחדר אחד, צפופים מיטה אל מיטה נותן רק דבר אחד, צחוקים ודיבורים ומריבות ודמעות ושוב צחוקים וצעקות שלנו שילכו לישון כבר. אוף עד שהם נרדמו. בלילה ישנתי כמו תינוקת עם חיוך מרוח על הפנים.

בבוקר למחרת התארגנו כמה מהחברים לעבודה ויצאנו לטיול ביחד. בריכה יש גם בצפון, מכתש רמון יש רק במכתש רמון. עלינו למרכז המבקרים קיבלנו מפה, עשינו תצפית על הנוף המהמם וירדנו במכוניות אל 'המנסרה' הילדים היו מוקסמים. (תמונות יגיעו בהמשך). גם אנחנו. כאילו מישהו ישב ושיחק במשושים, סידר אותם כל כך יפה. האיש והאגדה הזכיר לאוצ שיש מישהו שאוסף אבנים בכיתה שלה - איזה טעוווות. הילדה התחילה לאסוף אבנים בשבילו. למזלי ההסבר שלי על שמירת הטבע ועל כך שהם לא יכולים לקחת משם אבנים עבר את ההגיון שלהם ובסוף כל אחד לקח אבן אחת כדי להראות בבית ספר/גן. אחרת היינו מתמלאים באבנים (שקית אבנים קטנות מהדרך כבר היתה).

מ'המנסרה' עברנו אל המאהל הבדווי במכתש. בדרך התפעלנו מהצורות והצבעים שהתחלפו כל הזמן מול עיננו. הטבע בכל תפארתו, פלאי הבריאה. פיתות עירקיות וגלידה וחוזרים למלון למנוחה קצרה לפני שחוזרים הביתה.

בדרך הביתה עצרנו בשדה בוקר באחוזת הקבר של בן גוריון. חשוב להרביץ קצת ציונות בילדים :). על הקבר אבנים מפוזרות והילדים שואלים אותי מה זה? הסברתי להם את המנהג היהודי להניח אבן על הקבר, אוצ לא חושבת פעמיים אוספת חופן אבנים ביד וזורקת על הקבר. מה את עושה?? אני מזדעזעת לשניה ומיד תופסת את עצמי. מחבקת אותה אלי ומסבירה לה שמרימים אבן אחת ומניחים, לא זורקים אבנים על הקבר.

הנוף למדבר צין מדהים.

זהו. נוסעים צפונה עוצרים אצל חברה נוספת שלא ביקרנו כבר המון זמן. עוצרים במסעדה לאכול. נתקעים בפקק 50 דקות! בגלל תאונה. בחצות הגענו הביתה. עייפים מאד מאד אך מרוצים :)

יאללה - עד הנופש הבא...

המנסרה במכתש רמון