דיפרסיה, אהובתי

כשאוצ נולדה הייתי מאושרת. בת. כל כך רציתי בת וקיבלתי. קיבלתי וקניתי בגדי מלמלות ושמלות, חגגתי את זה שיש לי בת. החגיגה נגמרה כשניסיתי לשים לה את הסרט הראשון או הסיכה הראשונה בראש. במשיכה אחת נעלם הסרט הועפה הסיכה.

בקיץ היא הסכימה ללבוש שמלות לדעתי כי זה פשוט יותר נוח אבל חולצות בטן קיבלו כל הזמן משיכה חזקה לכיוון המכנסיים עד שהיא לא הסכימה בכלל ללבוש אותם. עם הזמן, עם השנים היא מתחילה להנות סוף סוף מהדברים הנשיים. ובשנתיים האחרונות חזרו חולצות בטן לארון, הופיעו שרשראות ועגילים ויש לי נסיכה.

לעומת זאת בטטי אני מזהה קלאפטע אמיתית. היא בדיוק ההיפך מאוצ. כל בוקר יש קוקו או קוקיות או צמה, כל בוקר תסרוקת וסיכות, התאמת צבעים כמובן חייבת להיות והיה כבר מכנס שסירבה ללבוש כי ראתה את אחד הבנים בגן לובש בדיוק כזה. המכנס יצא מהמערכת. היא מתארגנת לגן ואני מתארגנת לעבודה. ישר היא מתייצבת לידי, 'אמא תשימי עגילים. לא את אלה, את אלה' היא מושיטה לי את הנבחרים. 'אמא עכשיו שרשרת' כשאני מתבשמת 'אמא גם אני רוצה בושם' כשהיתה יותר קטנה היתה נעמדת לידי ודורשת 'אמא גם אני רוצה איפורים' וכל יום הפך להיות פורים. וכשנפרדים בגן 'אמא תני לי נשיקה אודם'.

בימים האחרונים היא רוצה רק שמלות או חצאיות. אחרי שראיתי שזו מלחמה אבודה הסכמתי להלביש לה שמלות או חצאיות בתנאי שמתחת היא לובשת מכנסיים. היא הסכימה לפשרה. אני מקווה שבאיזה שהוא שלב יהיה לה חם מדי והיא תוותר על החצאיות למינהן.

היא עומדת מול הארון שלה ודורשת 'אני רוצה חולצה בטן וחצאית' ואם חולצת הבטן טיפה ארוכה מדי היא לא עוברת את הטסט כי ' לא רואים לי את הפופיק'.

אלוהים יהיה בעזרי אני מגדלת פקאצה קטנה J