ל"ג בעומר. ישראל עולה באש. זאת אומרת כל שאריות העצים בארץ נשרפים כרגע במאות אלפי מדורות. מחר נראה אתכם מוצאים עצים שלמים שלא נגע בהם הפיח. הילדים התחילו לאסוף עצים עוד מל"ג בעומר שעבר. יום אחרי המדורות כבר רואים אותם מקוששים עצים לשנה הבאה, פלא שלא נשאר אפילו זרד אחד לרפואה?
את הילדות שלי עברתי במדורות שאמא שלי לקחה אותי אליהן. אחר כך כשהגעתי לכיתה ז' יצאתי לחופשי והלכתי להדליק את המדורה עם קבוצת ילדים מהכיתה. אני חושבת שזו היתה השנה היחידה בחיי שאספתי עצים. הכנו מדורה ענקית עם כמות עצומה של עצים ברזרווה, כמיטב המסורת הכנו גם בובה לשרוף (אז זה היה בדמות של עראפאת). היום כבר לא שורפים בובות. יצרנו את הפרמידה והדלקנו. מההורים שלי בפעם הראשונה בחיי קיבלתי פס עד אור הבוקר (טיולים עם שנת לילה לא נחשבים במנין). התכוונתי לנצל את הפס הזה עד תום. מזל שלקחנו שקי שינה כי בסופו של דבר פשוט נרדמנו ליד המדורה.
בשנים הבאות החכמנו. בסביבות אחת עשרה בלילה התאספנו והלכנו לחפש מדורות נטושות של הצעירים יותר. בחרנו את המדורה שעדיין בוערת (כי אף אחד ממש לא טרח לכבות אותה) עם מאגר העצים הגדול ביותר לידה. לפעמים היינו תופסים את ההורים לפני הכיבוי והיינו מתנדבים 'לכבות' במקומם את האש בתנאי שישאירו לנו את מאגר העצים ולא יעלו את הכל באש בבת אחת. בקיצור בלי לעבוד קשה חגגנו עד אור הבוקר. הקטנים תמיד אספו כמויות אגדיות של עצים.
בתקופה הפירומנית (ולדעתי כל בן עשרה עובר בשלב כל שהוא תקופה כזו) ל"ג בעומר לא היה כזה אטרקציה. למעט הפס שניתן עד אור הבוקר, מדורות הדלקנו לפחות פעם בשבוע. יאמר לזכותינו שהיינו חניכי תנועה מחונכים ואף פעם לא השארנו מדורה דולקת אחרינו. הרבה עפר על שרידי הגחלים ולבסוף כיבוי צופי עשו את העבודה טוב מאד (מסריח אבל יעיל).
אני אוהבת את הריח של העשן הדבק בבגדים. היה לי שק שינה שהתעקשתי לא לכבס אותו. הייתי חוזרת מטיולים מוציאה אותו לאוורור אבל אף פעם לא מכבסת. ריח עשן המדורות דבק בו מהטיולים השונים ומדורות ל"ג בעומר. יום אחד ברגע של היסח הדעת אמא שלי הצליחה לקחת אותו והעבירה אותו כביסה. הוא איבד מקסמו, לקח זמן עד שיכולתי להירדם בו בהנאה שוב.
היום ליוויתי את אוצ למדורה הכיתתית שלה. עשינו חלוקת אגפים. האיש והאגדה איגף את זרח וכיתתו ואני איגפתי את אוצ וכיתתה. טטי באה איתי. אני חושבת שזו הפעם הראשונה בחיי שסבלתי ממדורת ל"ג בעומר. בשנים הקודמות ההתארגנות בכיתה של אוצ היתה מעולה. היתה להם מורה בולדוזרית שלא ויתרה לאף אחד. היא אירגנה שירה בציבור, לפני שנה היא והועד אפילו אירגנו מפעיל לילדים.
השנה – כלום. הגענו לערימת עצים חסרת צורה. ההורים ישובים, מפטפטים, מרכלים אף אחד לא זז לכיוון הדלקה. מסתבר שיש לכיתה שתי מדורות כי חלק מהבנים רצו לעשות מדורה לבד. אף אחת מהמדורות לא בוערת. והילדים מבקשים שמישהו ידליק. ציפיתי שאחד האבות יקח פיקוד. שום דבר. בסוף החלטתי שעל גברים אין לסמוך. שלחתי את הילדים להביא כמה קרטונים והדלקתי את המדורה.
אוצ ארגנה לכיתה חידון. והמורה (שהגיעה באיחור) ניסתה להרים קצת שירה בציבור. ההורים עדיין יושבים, מפטפטים, מרכלים. אף אחד לא זז. בחלק מהילדים מתגלים סימנים פירומניים מסוכנים ואני עומדת לידם להשגיח שאף אחד לא יחליט לבדוק אם ילד אחר גם יכול לעלות באש. חצי שעה והמורה נעלמת. ההורים עדיין לא עושים כלום. המדורה מגוחלת כדבעי ואני לוקחת את תפוחי האדמה וזורקת אל הגחלים. סוף סוף יש תזוזה מהכיוון של ההורים מתחילים לארגן לילדים את האוכל. אבל ארגון אין, הביאו נקנקיות אבל מנגל אין. נכנסים לאחד הבתים ליד (מישהי שגרה ליד) ומבשלים בסיר (בלעעעע).
לעשות סיפור ארוך קצר, בתפוחי אדמה אני טיפלתי. מנגל לא היה אז את המרשמלו אני צליתי על המדורה ונצליתי יחד איתם, ולהשגיח על המופרעים הקטנים אפשר לומר רוב העבודה נפלה עלי. יצאתי רכה מכל הצדדים, מבושלת כדבעי.
כשהגיע האיש והאגדה עם זרח, קפצתי עליו. הביתה!! אני רוצה הביתה!! אוצ קצת קיטרה כי שעת חצות עדיין לא הגיעה אבל לי הספיק לשנה שלמה. שנה הבאה אם המורה לא דואגת לארגן את זה כמו שצריך לפני אני פשוט מבשלת אותה על המדורה, הילדים בטוח יהנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
