את הסיפור הבא אביא משתי נקודות מבט. בהמשך תבינו גם למה.
לפני יום העצמאות שלחו הילדים חבילות לחיילים. חבילות של הועד למען החייל, בטח כולכם מכירים אותן או זוכרים אותן מהילדות. קניתי ממתקים, הילדים הכינו שירים (טטי ציירה ציור) ועם החתימה כתבו הילדים גם את מספר הטלפון שלהם. והחבילות נשלחו אל הלא נודע.
במאמר מוסגר אספר שכשאוצ היתה בגן התקשר אלינו חייל המילואים שאליו נשלחה החבילה. הוא סיפר שגם לו יש ילדה בגן ולכן תיאר לעצמו כמה חשוב לילדה לדעת לאן הגיעה החבילה. הוא דיבר עם אוצ כמה מילים היא מאד התרגשה ובזאת הסתיימה לה ידידות אמיצה.
החבילות נשכחו. אוצ מדי פעם שאלה אותי לאן לדעתי הגיעה החבילה שלה ואני אמרתי שאין לי מושג. את האמת בתור חיילת אף פעם לא ראיתי כאלה חבילות. ואז הגיע הטלפון. מהצד השני חייל צעיר. הוא משק השלישות של להקת פיקוד צפון והחבילה של אוצ הגיעה אליהם. עכשיו הוא מתקשר אל הילדים כדי להודות להם. שמחתי מאד על הטלפון הזה. אוצ דיברה איתו קצת. אחר כך כשדיברתי איתו אמר שהוא מתכוון לבקר בכמה בתי ספר מהם הגיעו החבילות ללהקה ויצור קשר לפני שיגיע לבית הספר של אוצ.
אתמול בערב הוא התקשר. דיברנו קצת. הצעתי לו אפילו טרמפ מבית ספר אחד אל בית הספר של אוצ. הוא הגיע אל בית הספר איתנו, פגש את אוצ ועוד כמה בנות. ההפסקה נגמרה הוא חיבק את אוצ לשלום והמשיך אל הילדה הבאה ששלחה להם חבילה.
אחר כך פגשנו את המורה של אוצ שהיא גם אחראית על עיתון בית הספר והיא ביקשה שאוצ תראין את החייל לעיתון. סיכמנו שהוא יקפוץ אלינו לביקור אחרי שיסיים את עינייניו בבית הספר. אמרתי לו שיתקשר ואני אדריך אותו איך להגיע. הוא אמר שאם לא יסיים מוקדם הוא יחכה לאוצ והיא תיקח אותו אלינו הביתה.
הם ישבו אצלינו היא ראיינה אותו. אחר כך ישבו יחד, הוא הוציא ספר שירי ארץ ישראל והם שרו להם. נחמד כזה. ישבתי איתם בסלון ושרתי איתם. פיטפטנו בסוף האיש והאגדה הסיע אותו לתחנת האוטובוס. הוא הבטיח לשמור על קשר.
עד כאן נקודת מבט אחת והנה מגיעה נקודת המבט השניה.
מה עשיתי? אני בקושי מכירה את הבחור, איך נתתי לו ללוות את הילדה הביתה? איך שהוא חיבק אותה לשלום. כל התאים בגופי נדרכו. ולמה היה צריך למרוח עוד שעתיים בבית הספר הרי יכל להתקשר והייתי מדריכה אותו לאן להגיע. אוצ סיפרה שבשיעור האחרון שבו היתה ברדיו בית הספר בפעם הראשונה הם דיברו איתו כל השיעור ושאלו שאלות.
היא הגיעה הביתה בשלום. הכל נראה בסדר. יושבים יחדיו על הספה, ספר שירים על הברכיים שלו והם שרים (יותר נכון מזייפים אבל מילא) והוא מחבק אותה מדי פעם. אני מסתכלת על אוצ טוב טוב לראות אם זה לא מפריע לה. לא נראה לי שזה מפריע לה. מצד שני אוצ לא ילדה שמתחברת מהר אל זרים במיוחד אם הם מהמין השני. אולי לא נעים לה להגיד משהו. והרי אני בחדר. העיניים שלי בודקות טוב טוב כל תזוזה של הבחור. הכל כל כך תמים ובכל זאת הפחד לא עוזב אותי לרגע. היא סך הכל ילדה בת עשר. היא תמימה אין לה שמץ של מושג. ואולי אני סתם מנפחת דברים. אולי באמת הוא חיבק כי הוא מגיע ממקום חם שרגיל לחבק. ואני דרוכה.
יכול להיות שאני היסטרית. יכול להיות שאני סתם חרדה יותר מדי. אבל אני יודעת שאני צריכה לדבר עם אוצ על הסיטואציה. לשאול אותה אם היה לה נוח ונכון. ללמד אותה שאם לא נוח ולא נכון לה היא צריכה להגיד או פשוט להתרחק.
כששאלתי את אוצ לדעתה היא אמרה לי 'הכל הוא עושה הבחור הזה. כל דבר שהזכרנו הוא כבר עשה או מתכוון לעשות'. שמחתי על האבחנה הזו של הילדה. שהיא קלטה שמשהו שם לא מנגן נכון וחידדתי את הנקודה. אמרתי לה שאנחנו לא מכירים אותו ויכול להיות שהוא באמת עשה את כל זה. אבל יכול להיות שגם היה לו חשוב להתחבב ולכן קצת הגזים.
ועכשיו הפחדים מקננים בי. הוא כבר לא זר. מותר לדבר איתו. ואני לא מכירה אותו בכלל. מה אם הוא איזה פדופיל חולה נפש. אני לא אומרת שהוא כזה אבל מה אם כן? הוא יודע איפה בית הספר. הוא יודע איפה אנחנו גרים ואני חושבת על זה שבעצם אני זו שאיפשרה את הכל. מצד אחד איפשרתי את זה כי רציתי להיות בשטח כשהיא מכירה את החיל להיות עם עין פקוחה. מצד שני אולי חשפתי אותה יותר מדי?
אלוהים, תגידו לי שאני היסטרית סתם.
ובעצם מה שחשוב עכשיו זה לדבר איתה. שתי נקודות מבט על אותה סיטואציה. אחת תמימה לחלוטין השניה חרדה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
