הכל התחיל ממקלחות. קילחתי את טטי ואמרתי לזרח שיכנס למקלחת התגובה היתה 'אווופ, לא רוצה, למה אני תמיד ראשון' חזרתי על הבקשה וקיבלתי את אותה תגובה. אמרתי 'לא צריך'. קראתי לאוצ ואמרתי לה שתיכנס למקלחת התגובה היתה 'אווופ, לא רוצה, למה אני תמיד ראשונה' הודעתי לשניהם שעדיף להם להיכנס עכשיו התגובה היתה במקביל שהוא/היא יכנס/תיכנס. ניכנסתי להתקלח.
התכנון היה ללכת להורים שלי. גם ככה כבר הסתבכתי איתם קשות, שבוע שעבר הילדים היו חולים וההורים שלי לא ראו את הנכדים שלהם כבר יותר משבוע מה שבכלל לא יעלה על הדעת. הקיטורים מהצד שלהם הרעיפו שחקים ולכן החלטתי להפתיע אותם ולהגיע עם הילדים.
סיימתי להתקלח, להתארגן טטי גם כבר מוכנה וכמו שאנחנו מתכוונים לצאת אמא שלי בדלת. התגעגעתי היא מכריזה. בדיוק התכוונתי לבוא לבקר אתכם עם טטי.
במסגרת תוכניתנו החינוכית 'הצב גבולות ברורים לילדך' הודעתי לאוצ וזרח שהם נשארים בבית. אומנם האיש והאגדה צריך גם לצאת אבל הם מספיק גדולים כדי להישאר לבד. הודעתי להם שהפעם אין פשרות, שהזהרתי אותם כבר מיליון פעם שאני לא מוכנה לאוף ולקיטורים ומקלחת זה מקלחת. והפים אני לא מתקפלת.
במהירות שיא שלדעתי צריכה להירשם בספר השיאים של גיניס, בזמן שהדפסתי משהו לאמא שלי, אוצ וזרח התקלחו והתלבשו ואז החל מסע התחנונים. 'נו אמא בבקשה'. 'אמא אני לא אעשה את זה יותר נשבע/ת' ואני אמא קשוחה. לא. זהו ודי. ואז קרה הלא צפוי, אמא שלי הצטרפה אל מסע התחנונים. אוצ עומדת מולי ומנסה לשחד אותי בכל מיני הבטחות, ידיה צמודות בתחינה אני סלע גיברלטר שאין להזיזו ואז אמא שלי מתחילה גם היא עם הידיים להתחנן.
נחנקתי.
מאיפה זה בא לי? האיש והאגדה ניסה להיות יותר קשוח ממני. 'סבתא' הוא אומר לאמי 'חשוב שהמילה של מאמא תישמר כאן, היא אמרה לא וזהו'. דמעות מתנוצצות בעיניי אמי.
נשברתי. בטח נשברתי. בחזית הזו לא הייתי מוכנה בכלל. זה היה שימוש בנשק לא קונבנציונלי. איך יכולתי אחרת.
ושוב חזרתי על הפזמון שבפעם הבאה אני לא מתפשרת. והם יכולים לקפוץ עד הגג ושזו הפעם האחרונה שאני מוותרת וכולו וכולו (כמאמר יוסי בנאי)... כן בטח. הצחקתי אותם. עד הפעם הבאה הם ימצאו נשק לא קונבנציונלי חדש. אם לא סבתא אז סבא יושיע.
תבינו אותי, איך יכולתי להתעקש על הגבולות כשהעיניים של אמא שלי מנצנצות מולי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
