בימים האחרונים אני משותקת. מצב הרוח שלי ברצפה ולא מצליח להתרומם. לא מצליחה לראות את חצי הכוס המלאה. להפך, מחשבות של איכס והרבה דמעות. הדברים היו אמורים להיראות אחרת , הייתי אמורה להיות כרגע בתקופה מאד טובה. אבל שום דבר לא מסתדר. אשר יגורתי בא לי.
זמן ארוך מאד ישבתי בבית כמובטלת. לא הצלחתי למצוא עבודה בשום מקום. דבר שהוביל למצב כלכלי לא טוב. גם עבודה שמצאתי עם פעוטים (שזהו בעצם המקצוע שלי ואת זה אני יודעת הכי טוב לעשות) גם אותה הפסדתי בגלל תככים שלא ידעתי לזהות.
הביטחון העצמי שלי בשנה האחרונה היה ברצפה. ההרגשה הכללית היא אני לא מצליחה בשום דבר שאני נוגעת בו. בתכלס אפשר לומר שאין לי מקצוע. נכון למדתי שלוש שנים והשקעתי המון בלימודים האלה אבל את ההסמכה אין לי, חסרים לי שני קורסים. והיום בעצם כל מה שלמדתי לא שווה כי עברו עשר שנים מאז וכדי לקבל את ההסמכה אני צריכה ללמוד הכל מהתחלה. אין לי כסף לזה. עבדתי כגננת מספר שנים בקיבוצים, גננת פעוטים ואהבתי מאד את העבודה. קרו כל מיני דברים בדרך. חשבתי לעזוב כדי לחזור ללמוד , זה לא הסתדר, עברתי לעבוד בחנות למוצרי חשמל שבה המשכורת היתה יותר גבוהה ואפילו שם הצלחתי לא רע. אחר כך בטמטומי כי רב חודשיים אחרי שחזרתי מחופשת לידה התפוטרתי. וזהו. מאז אני און אנד אוף עובדת בעבודות מזדמנות לא מצליחה למצוא שום דבר לאורך זמן, מרגישה שכלום לא מסתדר לי.
לפני כחודשיים ב' , אחי המאומץ, מצא עבודה והכניס אותי לעבוד איתו. פחדתי. פחדתי מאד. אם יש משהו שתמיד דילגתי עליו במדור הדרושים זו עבודה בטלמרקטינג. אין לי הכשרה לזה. נכון עבדתי במכירות אבל זה ממש לא אותו סוג של מכירות. ומניסיון קצר של כמה ימים בעבר ידעתי שזו ממש לא עבודה עבורי.
ב' הרגיע אותי ואמר שבכלל לא מדובר בטלמרקטינג אלא בתיאום פגישות, אמר שזה בכלל לא אותו דבר וכו. להגיד לא למקום עבודה כשאני כל כך צריכה עבודה? נשמע לי מפונק ולא נכון. אז שמחתי ולקחתי בשתי הידיים.
חודש אני שם וכמעט כל דקה אני סופרת במקום הזה. תחושה חזקה של חוסר הצלחה. לא עוברת את המשוכה. לא אני לא איזה טפשה שלא מצליחה להבין מה רוצים ממנה, להפך אני מעריכה את עצמי כאדם אינטיליגנטי. אבל אשר יגורתי בה לי. ישנו לחץ עצום לקבוע את הפגישות האלה עבור ב' ובתכלס זו עבודת טלמרקטינג נטו. אני מזהה פיל כשעומד מולי פיל גם אם אומרים לי שזו ג'ירפה. כל שיחה שמסתיימת ללא הצלחה מורידה את בטחוני. ב' לא ממש עוזר להרים אותו, אני לא חושבת שהוא יכול בכלל אבל הלחץ מלחיץ אותי יותר.
הפסקתי לכתוב עכשיו כי בדיוק ב' היה בטלפון. שיחת אחים שבה ניסינו לעודד אחד את השניה. מסתבר שגם לו לא קל , לא מאותן סיבות כמוני אלא מסיבות אחרות לגמרי אבל גם לו קשה. השיחה הזו עזרה לי. קודם כל חששתי מהתגובה שלו. הוא חשוב לי וחשוב מה הוא חושב. אבל השיחה התנהלה על מיי מנוחות כשאני מצליחה להסביר באמת איפה קשה לי. וחוץ מזה הקצבנו זמן לראות אם דברים משתפרים. אני משערת שהתקופה הקרובה לא תהיה לי קלה במיוחד. ולא, הלחץ לא ירד ממני. אבל עצם העובדה שב' יודע איך אני מרגישה כבר מקל עלי.
רציתי לספור כאן את הבעד והנגד מקום העבודה הזה. שיחת הטלפון גרמה לי להחליט. אני ממשיכה, לפחות כרגע. האיש והאגדה יצטרך להכין הרבה מקום על הכתף שלו לדמעות אבל אני סומכת עליו שיהיה שם עבורי. הוא רואה כמה קשה לי. למשוך עוד קצת, נקווה שיהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
