דיפרסיה, אהובתי

הזוג  בוחר לפגוש את האישה/תינוקת שנמסרה לאימוץ. הבעל מציע ללוות את אשתו למפגש והם נוסעים יחד. היא מגיעה עם אחותה ובעלה ומחכה. עובדת סוציאלית מכניסה אותם לחדר, יושבת ומדברת איתם, אם הם רוצים קשר עם הבת האובדת או לא. אם לא מה מותר להגיד, מה אסור. לבסוף מזמינים את האם לפגוש את ביתה בנפרד.

כדי לעשות קצת סדר בוא ניתן כינויים לנפשות הפועלות. האישה שמסרה את התינוקת לאימוץ תיקרא מעכשיו אמ. התינוקת שנמסרה לאמוץ (ועכשיו היא כבר אישה בת 50) תיקרא מעכשיו מ. בעלה של אמ. יקרא אב.

אמ. נכנסת לחדר ופוגשת את מ. אמ פורצת בבכי. מ. מחבקת אותה. אחרי סערת הרגשות הראשונית אמ. אומרת למ. שהיא מאד שמחה שהיא מצאה אותה אבל אין סיכוי שהיא מספרת עליה לבנות שלה, היא תשמח לשמור איתה על קשר אבל כלפי העולם היא תציג אותה בתור בת דודה רחוקה או חברה קרובה.

המשפט הראשון אחרי 50 של אמ. למ. הוא - את סוד ואת נשארת סוד.

לפני ששאלה איפה היתה ואיך גדלה ומי היו הוריה ועוד מיליון ואחת שאלות שאולי משלימות קצת 50 שנה, היא קודם כל מבהירה לה את הבושה ואת הסוד. לאחר זמן קצר שהן שוהות ביחד, משוחחות ביניהן מאפשרים גם לאב. להיכנס לחדר.

אחר כך אב. יספר שנשבה בקסמה. הרוגע שלה שבה אותו. הוא מוקסם.

כדי שבנותיו יכירו את אחותם כאחות הוא מציע לקחת על עצמו את האבהות. הוא יספר לבנותיו שזו הבת שלו שנמסרה לאימוץ ועכשיו מצאה אותו. לא צריך לספר לכולם. לא צריך לספר בעצם לאף אחד. אבל לפחות שהבנות תדענה שזו אחותם ולא סתם אישה.

תכירו את הנפשות החדשות בסיפור. שלוש בנותיהם של אמ. ואב. לבכורה נקרא א. לאמצעית ב. ולקטנה ג. (סתם כי כך נוח בסדר הא' ב')

בבוקר בדרך כלל ג. עוצרת בבית הוריה כדי לתת להם את עיתון הבוקר. באותו בוקר בשל השעה המאוחרת התקשרה לאמ. ולאב. וביקשה מהם שירדו למטה לקחת את העיתון. אמ. פגשה אותה למטה.

"יש לך כמה דקות?"

"לא ממש, קרה משהו?"

"אב. צריך לדבר איתך, תעלי הביתה יש לו משהו לספר לך"

(שילוב המילים האלה - תעלי הביתה - אף פעם לא בישר טוב)

ג. עלתה לבית הוריה. אב. חיכה לה כשהוא עדיין במיטתו, הזמין אותה לשבת לצידו אחז בידה ופתח:

"יש לך אחות"

ג. בהתה בו

"יש לי עוד בת".... "היא נמסרה לאימוץ לפני 50 שנה ועכשיו היא פתחה את התיק שלה ומצאה אותי. יש לך אחות"

אב. מאד מתרגש. ג. מתרגשת איתו.

"את בסדר עם זה?"

"למה שלא אהיה בסדר עם זה? אתה שמח לפגוש אותה?"

"כן, מאד. היא מקסימה"

"אז גם אני שמחה"

"נולדה לך בת לפני 50 שנה ואתה מסרת אותה לאימוץ?"

"לא אני מסרתי אותה, אמא שלה מסרה אותה"

"ואתה ידעת שנולדה לך בת? והסכמת למסור אותה לאימוץ?"

"אני לא ידעתי. הייתי עם בחורה,  ואחר כך היא אמרה לי שהיא נכנסה להריון, אמרתי לה שאני לא רוצה להתחתן איתה, אמרתי לה שתעשה הפלה והלכתי"

" ו....?"

"וזהו"

"מה וזהו? עזבת אישה בהריון"

"אני אמרתי לה לעשות הפלה..."

"אתה נטשת אותה. אז לא ידעת שנולדה תינוקת?"

"ידעתי אחר כך, אחרי שמסרו אותה לאימוץ אמרו לי"

"איך היא?"

"היא מקסימה. יש לה הרבה רוגע. היא מאד נחמדה." "את יודעת, זה שיש לי עוד בת זה לא אומר שאני אוהב אותך פחות"

האמירה הזו מפתיעה את ג. היא לא רגילה לפרצי רגשות אצל אב.

"זה ברור לי, גם אני אוהבת אותך ולא חושבת עליך פחות"

לאורך כל השיחה אב. שואל שוב ושוב אם היא בסדר עם התגלית. לבסוף מקוצר זמן ג. נפרדת ממנו.

"מי עוד יודע?"

"סיפרנו לב. ביקשנו ממנה שתספר לא. ועכשיו את יודעת. אל תספרי לבעלך עדיין, אל תספרי לאף אחד."

"אתם לא יכולים לבקש ממני כזה דבר, לא לספר לבעלי"

"שאף אחד לא ידע"

ג. עוזבת את בית הוריה וככל שהיא מתרחקת בטנה מתהפכת יותר ויותר. משהו לא מסתדר כאן. משהו לא יושב. לבעלה היא מספרת, אבל חוץ ממנו אין לה ממש עם מי לדבר על הנושא. משהו כאן פשוט לא מתחבר.

ההמשך בפרק הבא.