קרה הרבה בשלושת הימים האחרונים ובעצם לא קרה כלום. כרגע מחכים לי כל כך הרבה פוסטים שלכם לקרוא ולהגיב, אז היו סבלניים איתי. לאט לאט אגיע לכולם.
שבת ישבתי להקליד לבעל של צול את העבודה. ב-11 הגיעו צול בעלה והילדים ובילו איתנו את השבת. את צול שלחתי למיטה. הרגישה מאד לא טוב. האיש והאגדה הכין לה תה ואני ישבתי עם בעלה (שונאת את המילה הזו בעל, יש לי קונטציות של תעודת בעלות על מכונית סובארו אצלי בראש) של צול הוא עשה הגהות ואני הקלדתי. הילדים שיחקו.
את האמת, למרות שסיימנו רק בשעות הערב. ולמרות שראיתי את העיניים כבר מאחורה מרוב הקלדה זו היתה שבת מאד כייפית. הילדים שיחקו וביחס לכמות הזמן שהיו אצלנו (עד 8:00 בערב) כמות המריבות היתה סבירה. ורוב הזמן הם שיחקו מאד יפה. טטי וביתה הקטנה של צול (קטנה אבל יותר גדולה מטטי היא בת 6) ישבו וצירו ציורים ועוד ציורים לצול שכל הזמן מאד נהנתה מהציורים, מה שהוביל כמובן לעוד ציורים. והגדולים הכינו הצגות, ושיחקו ביניהם. הבית היה מלא צחוק, ובכי, וצעקות, ואושר , אהבתי את ההרגשה.
בערב האיש והאגדה נסע המרכזה האיש של צול ארז את ילדיו הביתה וצול נשארה איתי כדי לעזור לי בשעת המכשפות שלי. הייתי סחוטה ועייפה לעבור לבד את שעת המכשפות ממש ממש לא יכולתי. היא נשארה לעזור ואחר כך עוד ישבנו לנו ודיברנו וברברבנו J
למזלם של צול והאיש (שלה) הם הבינו שכסף לא אקח מהם ולכן צול הציע שיקנו לי ספר כאוות נפשי. לספר אף פעם לא הצלחתי לסרב. כבר אתמול נסענו צול ואני לסטימצקי לנסות לבחור ספר אבל מאחר והגענו לשם אחרי שסיימנו את שעת המכשפות (השכבת ילדים) החנות כבר היתה סגורה. אין דבר, יום אחר. J
לבינתיים צול השאירה לי את הספר "הברית" של נעמי רגן. כשקניתי לה אותו ליום ההולדת שלה אמרתי לה : כשתסיימי לקרוא אותו אני רוצה לקרוא אותו. היא השאירה אותו בשבת כאן והספר הזה שאב אותי אליו ביומיים האחרונים. (עוד עליו בפוסט נפרד הוא עוד צריך קצת לחלחל לי)
אתמול היה יום רע. והרע המשיך אל היום. אחרי כמה שעות במקום העבודה הרגשתי רע. המקום הזה עושה לי רע. כבר קיטרתי על העבודה הזו. קשה לי שם. הסוג הזה של המכירה, קשה לי איתו. אתמול בערב אי אפשר בכלל היה לדבר איתי יצאתי קצת עם צול חזרתי הביתה והייתי דיי לא נחמדה אל האיש והאגדה, הוא לא כל כך אהב את זה. היום בשעת הצהריים הרגשתי שאני לא יכולה יותר. בלי שום הסבר לכלום בכיתי כמה פעמים היום ולא, אני לא בהריון ויש עוד קצת זמן עד הPMS . בצהריים דיברתי עם ב' והודעתי לו שהחלטתי. אני לא יכולה. מקום העבודה הזה היה אמור להרים אותי לא לדכא אותי יותר. מקום העבודה הזה היה אמור לשפר קצת את מצב הכסף בבית, כפי שזה נראה הכסף כמעט כולו הולך לבייביסיטר, משאיר לי קצת כסף לנסיעות ועוד כמה אגורות. אם מקום העבודה הזה היה מעניק לי אנרגיות חיוביות ו/או קצת כסף לנשימה לא היתה כאן בכלל שאלה אבל בינתיים נראה לי שרק ההפך הוא הנכון. ובאותו הרגע שאמרתי לו, באותו הרגע שהוא הבין אותי הרגשתי כאילו משא כבד נעלם לו מבטני והכדור האיום הזה שנשאתי בתוכי עף לו למקום אחר. איזו תחושת הקלה!
אחר כך צירבנה עלי חיפור, חשבתי שזלגה עלי טיפה ממזגן תועה, שלחתי יד לנגב ו... גיליתי מה באמת קרה. עמדתי ברחוב וצחקתי. כמו משוגעת, פשוט צחקתי. עכשיו צריך לרוץ למלא לוטו כי אומרים שכשחיפור מצרבנת עליך זה מביא מזל טוב J
טטי ביקשה היום שאפתח עבורה את נדנדת התינוקות הישנה שלה, בשביל הדובי שלה. אי אפשר הסברתי לה, הנדנדה כבר חלודה ואת עלולה להיפצע. הפשושה הקטנה מסתכלת עלי ואומרת לי "אבל כבר יש לי פצע" ומראה לי את ברכה המשופשפת. "כן אבל עלול להיות לך עוד אחד" בחיוך ממזרי היא מסתכלת עלי "אבל יש לי עוד אחד, הנה כאן" והיא מצביעה על ברכה השניה. אני מסתכלת עליה היא עלי ואז היא מתחילה לצחוק. הקטנה מפתחת הומור טוב J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
