דיפרסיה, אהובתי

עוד לפני שהגעתי הביתה קיבלתי טלפון מהבלונדה המתוקה (הבייביסיטר שלנו כרגע) שזרח פשוט משתולל ועושה שטויות. דרך הטלפון אני לא יכולה לעשות הרבה, רק לתת עצות. אמרתי לה שאני עוד כמה דקות בבית ושתגיד לו שילך לחדר שלו קצת להירגע עד שאגיע.

נכנסתי הביתה, קיבלתי דיווח נפרדתי מהבלונדה וניגשתי לדבר עם זרח (שכמובן לא היה בחדר שלו). הבלונדה אמרה לי שאוצ במיטה שלה, ישנה. אחרי השיחה עם זרח ניגשתי אליה לראות, אולי היא חולה, אני לא רגילה שהיא ישנה צהריים. נגעתי לה במצח והיא פתחה אלי עיניים.

"מה קורה אוצ? את מרגישה טוב?"

במבט עצוב היא מסתכלת עלי ואומרת לי "סליחה, אמא".

הבנתי מיד על מה היא מדברת. אתמול בערב גיליתי בכיסוי בסלון חור שנגזר עם מספריים. ניסיתי לברר מי המשחית ושני הגדולים הכחישו מכל וכל. כעסתי מאד. אמרתי להם שאני לא רוצה להמשיך לברר את זה עכשיו ושילכו לישון. דיברתי על זה עם האיש והאגדה וסביר להניח שהם שמעו אותי.

מצב כזה שבו הם הורסים דברים ונוגעים במה שלא שלהם מרגיז אותי מאד. הם כבר לא תינוקות, אני מצפה ליותר.

ישבתי שם, שותקת הסתכלתי עליה וחיכיתי.

"אני לא יכולה להסביר לך למה אני עושה את זה, אני מרגישה שאני לא שולטת בזה, אני עושה ואחר כך מצטערת" היא אומרת לי. אני יושבת שם וממשיכה לשתוק. "אמא אפשר לקנות כיסוי חדש מדמי הכיס שלי, יש לי שם כסף" כן, אני יודעת. "אמא סליחה ששיקרתי לך אתמול, לא רציתי שתכעסי אז שיקרתי". למשפט הזה בעצם חיכיתי.

אמרתי לה שהאמת תמיד בסוף יוצאת לאור ושאין טעם לשקר. אמרתי שאני שמחה שהיא סיפרה לי ולא גיליתי שהיא שיקרה מאוחר יותר לבד כי אז באמת הייתי כועסת מאד. אוצ ביקשה שלא ניצעק עליה. אני צועקת עליך עכשיו? שאלתי. לא, היא ענתה אבל... הבטחתי שלא נצעק.

אחר כך דיברנו עוד קצת על אחריות. אני זוכרת את עצמי מגיל מאד צעיר (מכיתה א') מגיעה הביתה כשאין אף אחד בבית, מחממת לי צהריים, משאירה נקי אחרי (אוי לי אם לא), מכינה שיעורים. מגיל צעיר לקחתי חלק בנקיונות הבית. כי ככה זה היה. אמא ואבא עובדים ואני ואחיותיי היינו אחראיות על הבית, הן אומנם יותר בוגרות ממני אבל עם הגיל כך גדלה מידת האחריות.

אז נכון הילדים של היום אולי הם ילדים אחרים. אבל אוצ כבר בת עשר והיא בהחלט יכולה להתחיל לעזור לי בבית.

אחרי שדיברתי עם אוצ ניגשתי למחשב, חיכה לי מכתב ממנה. מכתב 'סליחה' היא ריגשה אותי. זה לא שאני כועסת פחות על החורים בכיסוי של הסלון אבל עושה לי טוב שהילדה פיתחה מצפון ושאכפת לה ומפריע לה כשהיא משקרת. כשנכנסה אלי לחדר אחר כך, חיבקתי אותה אלי.

היא יודעת שהאיש ואני נחשוב על משהו, אבל היא גם יודעת שהחלק הקשה כבר מאחוריה.