דיפרסיה, אהובתי

אני לא יודעת להסביר את זה אבל מהרגע שדיברתי עם ב' ואמרתי שאני רוצה לעזוב את מקום העבודה דברים התחילו לזרום יותר בקלות. יכול להיות שזה בגלל הלחץ שירד מעלי, יכול להיות בגלל שידעתי שזה הולך להיגמר אבל הימים הבאים היו זורמים יותר, תחושת הדיכאון הזה שהיתה לי חלפה עברה לה ומהרבה שיחות טלפון יצאו דברים טובים.

ביום חמישי בלי להרגיש בכלל הזמן טס ופתאום בהסתכלות על השעון היתה כבר שעת צהריים. מתי עפו השעות? אלה שהזדחלו ברוע לב ביום ראשון ושני? פשוט נעלמו להן.

כשאמרתי את זה לב' הוא אמר לי, 'את רואה? אמרתי לך שאת עושה טעות. חכי עם ההחלטה' מצד שני אני יודעת שהוא קבע עם מישהי לראיין אותה ביום ראשון. ואם אחליט להישאר במקום העבודה לא יחזור כל הלחץ ואיתו התחושה האיומה של השקיעה? עסקאות מתחילות להיחתם וסביר להניח שזה ישפר את התלוש בסוף החודש, אולי מבחינה כלכלית זה מתחיל להיות כדאי? (לא יודעת נצטרך לראות את התלוש ב10 לחודש). ואם אחליט להישאר בבית מי מבטיח לי שאמצא משהו אחר? אוף אני משתגעת כאן וממש לא יודעת מה להחליט. אני לא יכולה לשגע את ב' עם כן ולא כי בסוף הוא יבעט לי בתחת תרתיי משמע.

אני גם מנסה לעשות את החישובים הכלכליים. החופש הגדול בפתח ואני לא מאמינה שאפשר יהיה להחזיק את הבייביסיטר ליום מלא כי יצא שאני משלמת לה יותר ממה שאני מרוויחה. גם קייטנות לא באות בחשבון שלושה ילדים בקייטנה זו פשוט הוצאה שאנחנו לא נוכל לעמוד בה. הברירה היחידה היא לנסות לבקש מההורים שלי שישמרו עליהם במהלך היום , סביר להניח שלא יסרבו לי אבל אני הולכת לשמוע הרבה מאד קיטורים במהלך החופש הזה מצד אמא שלי.

חיסרון אחד יש למקום הזה שממנו חששתי מההתחלה והוא הולך ומתממש לי מול הפנים, חיסרון שמאד חששתי ממנו אבל נראה לי שהוא בלתי נמנע – ב' הופך להיות הבוס, חבר טוב אבל פחות אח. פחות שיחות, יותר זמן עבודה. ואחרי שהוא רואה אותי כל היום למי יש כוח עוד לעלות לכוס קפה או זמן לשיחות נפש. זה חסר לי ואני בטוחה שגם לו אבל זה לא יוצא אל הפועל, אני מאבדת כאן אח? מערכת היחסים משתנה, אני לא בטוחה שאני אוהבת את זה.

כרגע שלחתי קורות חיים לשני קיבוצים באיזור בתקווה למצוא שם עבודה, אם אשמע מהם סביר להניח שאקפוץ על המציאה. אבל עד אז אני מבולבלת נורא.

אוווווווווווף

ואולי בכל אשמה אותה חיפור שצירבנה לי על הראש...