דיפרסיה, אהובתי

לפני עשר שנים סיימתי את לימודיי באחת המכללות הנחשבות לחינוך בארץ. (נכון חסרים לי שני קורסים להסמכה אבל זה פרט שולי כרגע). יצאתי משם חדורת אמביציה עם המון רצון טוב, ערכים ואידאלוגיות. ידעתי שמערכת החינוך בישראל לא ממש תואמת את הערכים והאידאולוגיות שלי ולכן החלטתי את ראשית דרכי לעשות בחממה הקיבוצית. שלוש שנים עבדתי כגננת פעוטים כשאני נהנית מכל רגע, מרגישה שאני משפיעה ועושה את מה שאני באמת מאמינה בו.

הבעיה היתה המשכורת , רציתי להמשיך ללמוד (לא משנה שלא עשיתי את זה בסוף) ולכן הלכתי לעבוד בחנות למוצרי חשמל, מקום שהכניס משכורת גדולה יותר (לא בהרבה אבל בכל זאת). התרחקתי מתחום החינוך ובעצם כבר 7 שנים לא עבדתי ממש בתחום.

בתחילת השנה התחלתי לעבוד במעון בעיר. הייתי ממש מאושרת והגעתי למקום עם המון רצון טוב ואנרגיות להשפיע. התמונה שקיבלתי מהמעון בעיר היא תמונה שידעתי עליה עוד לפני כן אבל לא תיארתי לעצמי באיזה מימדים.

תראו, אני לא מכלילה. אבל זה לא המעון הראשון שאני נתקלת בו והתמונה ממש לא משתנה ממעון למעון. ויצ"ו, נעמ"ת, ותואמיהם עניינם הוא בהורים ולא ממש בילדים. המטפלות המובילות בחלק מהמקומות קודמו לתפקיד המובילה ללא שום הכשרה תיאורטית או במקרים הטובים יותר הן למדו דרך משרד העבודה מטפלות סוג 1 . מה שמעניין את המערכת זה התוצר – מה ההורים יראו בסוף היום, גם אם זה אומר להוביל ילד לשולחן עבודה כשהוא מאד לא רוצה ללכת לשם (ראיתי מצבים של בכי וסרוב שהלב נקרע) כי אמא צריכה לראות שציירת. הרבה פעמים רוב הציור מצוייר עבור הילד והוא צריך לצבוע/להדביק דבקיות ואפילו אפשר להוסיף שמש או פרח אם הילד רק "קשקש". כדי שההורים יראו יצירה.

בסך הכל ההורים הם אלה שמשלמים את החשבונות, הם לא רואים מה נעשה במעון במהלך היום, הם רואים את הקוצי פוצי שהמובילה עושה מול עיניהם ואת הציור הנפלא (מינימום ואן גוך) שהאוצר הקטן צייר וזהו. הם לא בודקים איך זה שאפילו לקראת סוף שנת לימודים הילד עדיין צורח ומסרב להיפרד בשעת פרידה. הם לא בודקים אם יש דמות שהיא עוגן עבורו במעון שאליה הם יכולים למסור את ילדם מדי יום. ואת האמת אני מבינה אותם, גם אני משאירה את טטי כל יום בגן שאני יודעת שהחשיבה של הגננת בו היא מאד דידקטית והפניה היא יותר אלי בעבודות שלה. אבל להזכירכם טטי כבר בת ארבע ולא בת שנה וחצי פחות או יותר.

באותו מעון שבו עבדתי הייתי בדיוק חודש. לא קראתי את הפוליטיקה נכון, לא הבנתי שאני צריכה לשנות הרגלי עבודה קיבוציים אל הפשרה העירונית (מצטערת אין לי מילה אחרת לזה) מישהי שעבדה איתי הרגישה מאוימת ואני מצאתי את עצמי בחוץ.

בזמן האחרון צול התחילה לעבוד במעון ויצ"ו והתסכול שנשמע מגרונה מתלווה במקהלה לקולי, יום יום אני מנסה לתמוך בה, היא עדיין לומדת גננות וכבר המערכת מייאשת אותה. מובילה שאף פעם לא למדה וכל מה שמעניין אותה הוא 'שההורים יראו'. חוסר יכולת של המובילה להתמודד עם הילדים שקצת יותר קשה להם. אוניברסיטה לילדים כדי לעשות רושם על ההורים בלי שום קשר לחשיבה חינוכית בלי שום בדיקה אם מתאים לגיל הילדים ולהתפתחותם או שלא.

צול הולכת יום יום לעבודה שאמורה להיות הדבר שהיא הכי אוהבת לעשות בעולם. מה שהיא הכי רוצה לעשות וכל יום היא חוזרת מתוסכלת מחדש. אני ויתרתי על עבודה בעיר, הפוליטיקה הזו לא מתאימה לי מבחינתי מי שחשוב בכל הסיפור הוא הילד ומה שנכון עבורו. אני יודעת מניסיון מוצלח שילד מאושר הוא ילד יוצר ושכל דבר שעומד מאחוריו 'למה' (חשיבה חינוכית) שמכוון אל הילד ולא אל ההורה אפשר בהגיון להסביר גם להורה. אני לא יודעת מי סיפר לגננות בעיר שהורים רוצים לראות ציורים יפים וכך הם 'יודעים' שלילד טוב בגן. אני יודעת מניסיון שאפשר אחרת.

חוסר האונים והתסכול הזה אל מול המערכת החינוך העירונית מרחיקים ממנה את הגננות שבאמת מאמינות והמערכת מתבוססת בבוצה. אני ויתרתי. נראה לי שצול בדרך. עצוב.