דיפרסיה, אהובתי

אין לי רגע דל. שבוע צפוף שלא נותן רגע לנשום. לא, אין לי תלונות, לפעמים אני מעדיפה האת הדברים בקצב הזה. אבל העייפות, הו העייפות.

עכשיו אני מ חכה כבר לסוף השבוע שיגיע למרות שברור לי שהרבה מנוחה לא תהיה שם. הבית  צועק לתשומת לב ויש בי שאיפה לטייל קצת בשבת.

ביום ראשון חגגנו לאוצ יום הולדת עם הכיתה. כן, אני יודעת יום ההולדת שלה היה בפברואר אבל בכיתה שלה חוגגים בקבוצות גדולות של ילדים בלי הרבה קשר לתאריך. יחד עם אוצ חגגו עוד 11 ילדים.

בדרך כלל יוצאים עם הילדים לטיול מיוחד אבל הפעם ההצעות שהוצעו ע"י ההורים היו ממש מבהילות. היתה שם אמא שהציעה במלוא הרצינות שניקח את הילדים לפעילות דייג. בדמיוני ראיתי ילדים בני 10 מאבדים את הסבלנות תוך רבע שעה גג ועכשיו לכי תעסיקי אותם עוד שעתיים. נכון, יש ילדים שאוהבים את זה אבל מתוך 36 ילדים אולי אפשר למצוא 5 שייהנו מהחוויה – ההצעה נפלה.

לבסוף הוחלט לעשות לילדים מסיבה, לשכור אולם ולהביא קראיוקי עם ריקודים והפעלות ולתת לילדים להנות.

אם תשאלו אותי, המסיבה היתה פלופ גדול. אם תשאלו את הילדים אז הם יגידו שהם נהנו. הם אכלו צמר גפן מתוק ופלאפל וכל השאר ממש לא עניין אותם. חלקם גם הצליחו ללכלך את האולם ברמה כזו שלדעתי הגיעה לדרגת אומנות, כל בלון פוצץ ברעש גדול והבלגן חגג.

חזרנו הביתה אך מברכים שהמסיבה הזו לא היתה אצלנו בבית.

ביום שני טרטרתי את האיש והאגדה, ישר מהעבודה הוא יצא לטיול אחה"צ של הורים וילדים עם אוצ. הם נסעו לאכזיב ליד לי"ד. חזרה לי משם ילדה פלמ"חניקית (ויש לה תעודה שתעיד על כך).

נוסף על כל פעילויות בית הספר, לקראת סוף שנה, טטי מעבירה אותי טירונות מחודשת. היא רגילה שאני בבית. גם כשיצאתי לעבוד זה היה לתקופות קצרות והפעם זה מתארך מדי עבורה. מהרגע שאני מגיעה הביתה היא צמודה אלי. ברור לי מאד שהיציאה שלי לעבודה קשה לה והיא משדרת את זה בכל דרך אפשרית. מה משדרת? היא אומרת.

לפני כמה ימים ישבתי איתה בסלון וראינו טלויזיה יחד, תוכנית שעניינה אותי. היא ביקשה כוס מים ואני ביקשתי שתחכה רגע ואביא לה. במחאה היא קמה והלכה לשבת במרפסת מסתכלת עלי במבט מאשים. "מה קרה?" אני שואלת אותה.

"את לא מתייחסת אלי בכלל" היא מוחה.

חייכתי וקמתי להביא לה מים. מה קרה אחר כך בתוכנית אין לי שמץ של מושג, הייתי עסוקה איתה שחס וחלילה לא תאשים אותי בהזנחה J

זה מעייף. גם אוצ וזרח מחפשיפ את תשומת הלב המלאה שלי ולמרות שאני יודעת שאני אחת והם שלושה הם מצליחים לפרוט על רגשי האשם שלי. זה מתיש.

אז אני עייפה ומותשת, ובעבודה הדברים נכנסים להילוך גבוה כך שזה לא מקל. מצד שני אני מעדיפה להיות עסוקה כל הזמן מאשר לשבת בבית במיץ של עצמי. אני מקווה שבמשך הזמן הילדים יתרגלו, זה עוד יבוא, אני יודעת. זו רק תקופה.