דיפרסיה, אהובתי

יום חמישי אחרי שהוחלט שאנחנו נשארים עם מכונית הסטיישן שהוצמדה אלינו בשעה 11:30 סוף סוף יוצאים מהבית. הכיוון : שמורת נחל שניר. משום מה נסענו בדרך הארוכה דרך צומת גולני. שתי עצירות בדרך ולבסוף בשלוש הגענו לאתר המבוקש. היה שווה! הילדים כבר ממש התעייפו מהנסיעה אבל ברגע שראו את המים הזורמים עברה כל העייפות והנרגנות. הם נכנסו למים הקפואים בבריכת השכשוך ובצרחות רמות בדקו כל פעם את היכולת שלהם לעמוד מתחת למפל. החלטנו שלוקחים את המסלול הבינוני באורכו, הליכה בתוך המים הקפואים בתוך הסבך. הכל ירוק. רציתי לעצור. להישאר שם לנצח. המים כל כך קרים ונפלאים הירוק כל כך ירוק. אני מוכנה להקים שם אוהל להעמיד ערסל ולהישאר לנצח. אבל עוד מעט סוגרים את השמורה והייתי חייבת לוותר. אנחנו עוד נשוב אל הירוק הנפלא הזה.

את הלילה הראשון בילינו בביתה של חמותי. אז גם גילינו שיש לה מזרון כפול מתנפח, למחרת הוא הצטרף לכבודה שכבר היתה במכונית. הבגז' מפוצץ ועוד לא קנינו אוכל ומים. אז עוצרים לעשות קניות שאחריהן כולנו יושבים במכונית עם רגליים למעלה. המכונית מפוצצת בשקיות/שמיכות/דובונים וכו'.

אחרי בדיקה של שניים שלושה חופים החלטנו להתמקם בחוף גופרה. מה שהכריע את הכף היה תאי ההקפאה שאפשר להשכיר שם, מקלחות חמות, מינימרקט קטן שאפשר לקנות בו את כל מה שחסר, נקודת ניפוח אוויר (המזרון חייב להיכנס לשימוש) ו... אוהל המסאג'ים. התמקמנו, התמרחנו והופ הילדים במים. החוף מלא ואין מקום לתקוע סיכה (אחר כך התברר שעוד כמה אוהלים דווקא כן אפשר), כל העולם אשתו אחותו וכמובן בן דודו החליטו כנראה גם הם שזה הזמן לצאת לנופש.

עכשיו תסבירו לי תופעה: למה הנשים המוסלמיות צריכות להיות מכוסות עד קצה זנבן גם כשהן נכנסות אל המים. שמלות ארוכות, כיסויי ראש, מכנסיים ארוכים להתבשל ממש ואילו הגברים שלהן מסתובבים בבגד ים/ מכנס קצר? זה פשוט שיגע אותי לראות אותן מסתובבות בחום הבלתי נסבל חנוקות מכף רגל ועד ראש בזמן שהגברים מסתובבים חשופים לגמרי.

טוב אז התמקמנו. מהר מאד קבענו תור למסאג' לי ואחר כך גם לאיש והאגדה. 40 דק' 90 ש"ח – לא כסף בכלל. בחור בשם אלון קידם את פני, שאל על בעיות רפואיות, אמרתי שאין. הזמין אותי לאוהל המיוחד שלהם וקיבלתי 40 דקות בגן עדן. ידיים מזהב יש לבחור. יצאתי מהאוהל שאנטי לגמרי. האיש והאגדה נכנס אחריי ואני הלכתי לשמור על הילדים שישארו בדיוק בקו החוף, רק לגעת במים ודי כי הכינרת נכנסה לשעות הרוח והגלים. שעות מסוכנות.

ארוחת ערב על האש ושלחנו את הילדים לישון. ניסיתי להנות מהכינרת בחיי שניסיתי. אבל בדיוק מעלינו הפאב המקומי הפך לדיסקוטק והרמקולים כוונו לפול ווליום. את הכינרת אי אפשר היה לראות מרוב אוהלים שהסתירו אותה, בשעה אחת לפנות בוקר סוף סוף השתרר שקט. לא שהיו כמה יתרונות לרעש הזה, בכל זאת הסתגרנו האיש והאגדה ואנוכי בתוך האוהל על מזרון מתנפח אבל באיזה שהוא שלב – די, כבר לא צריך את הרעש הזה מסביב!

שבת בבוקר עוד לפני שהספקנו להגיד ג'ק רובינסון הילדים היו במים. צול האיש שאיתה והילדים הצטרפו אלינו ונהנינו מכל רגע. מרחנו את הילדים, עוד פעם ועוד פעם, נמרחתי גם. לא עזר. אדמדמות מה נרשמה אצל הילדים, שריפה מתבשלת נרשמה אצלי. את צול שלחתי ישר להירשם למסאג', שתהנה קצת. שבת חלפה ביעף ואפילו לא הרגשנו איך. בערב החוף התחיל להתרוקן, הפאב השמיע מוסיקה שקטה ואני יכולתי להנות סוף סוף מהכינרת כמו שאני אוהבת. טטי וזרח נפלו שדודים. שני שירי ערש והם שקעו לעולם החלומות המופלא. אוצ ישבה איתי בחוץ וניהלנו שיחה על דא ועל הא. זמן אמא-בת משובח. הסברים על כוכבים, שיחות על בית הספר, על שירים, על חברות. זמן איכות. האיש הצטרף אלינו לזמן קצר ובסוף העייפות הכריע אותנו יום ארוך היה מאחורינו ויום ארוך לפנינו. נפלתי שדודה ושרופה על המזרון המתנפח J

ראשון בבוקר מתארגנים לתזוזה. אורזים את עצמינו. מסתבר שביומיים עשינו הרבה בלאגן. רק בשעה 10:30 בערך יוצאים מהחוף. ואז יש עוד נסיעה לאלונית הקרובה ורק בסוף הגעה ללונה גל. אני לא צריכה לספר לכם על המתקנים השונים. חרשנו את כולם, זרח גלש את הטייפון ואת הקמיקזה ומזל שהאיש והאגדה לקח אותו בלי לספר לי כי אני הייתי חוטפת התקף לב מראש. איך זרח אמר? "היה כיף עם התקף לב" מזל שהרשו לו לעשות את זה רק פעם אחת (הוא קטן מדי בגיל).

את החופשה סיימנו במסעדת גיא בטבריה. מסעדה קטנה וביתית שהאיש והאגדה מכיר היטב את בעליה. אחת המסעדות הכי טובות שאכלתי בהן ובטבריה אחת מהיחידות שראוי לאכול בהן (המסעדות על הטיילת פשוט מזוהמות ברמה).

הגענו הביתה, עייפים אך עייפים, אירגנו מהר הכל במקום. האיש והאגדה הלך למיטה אני הלכתי לראות כוכב נולד 2 הגמר (שמחה שמויאל ניצח, הביצועים היו מאכזבים). להתראות בחופשה הבאה.