יודעת בדיוק מאיפה הבור הפעור בנפשי ויודעת שאסור לי להגדיר אותו מול אחרים. אסור לי לספר שהחלל הענק הזה הוא חלל של מחסור ביד מלטפת, מחסור בכתף איתנה להניח עליה את הראש.
ואין לי פינה משלי.
אני חיה למען, פועלת למען. אני תוהה מה עשיתי בגלגול הקודם, איזה הזדמנות ניצלתי בזדוניות? את לשדו של מי מצצתי? ברור לי שהתשלום הוא ב"למען".
כדי למצוא חן
כדי שיאהבו
כדי שארגיש בעלת ערך.
ואם זה אכן כך, למה אני מרגישה חסרת ערך לחלוטין? למה מילים שהיו צריכות לזרום מהמקלדת אל המסך נתקעות ולא יוצאות?
הטבעת הולכת ומתהדקת סביב צווארי ואין מה שיקל על החנק הזה. אני כאן כדי לרצות. אבל אני לא מרגישה שאני מרצה, להיפך. ואולי זו המלחמה הפרטית שלי ביעוד הנמוך שייעדו לי החיים. ואולי הגיע הזמן שאפסיק להילחם, שאפסיק להסתכל גבוה. אין שם דבר עבורי למעט אורות מסנוורים. וגם בגובה העיניים השמש מסנוורת אותי, מכאיבה לעיניי. נותר רק להשפיל מבט ולשאת את המשא. האומנם?
נראה שהגעתי אל ההשלמה.
יש דמעות בקצוות, יש דמעות בגרון. הן לא פורצות כבר. הן רק חונקות. בזמן האחרון אני בוכה עבור אחרים, מתרגשת עבור אחרים, דואגת לאחרים. בהצגה שלי הטקסט נמחק ואין שם שום דבר מרגש יותר. על ההצגה שלי מסך אחרון ירד, ואני מחבקת את עצמי על הבמה, מנסה לעודד, מנסה לסחוט עוד קצת הדרן. נגמרו ההדרנים. המסך ירד. עכשיו כל שנותר הוא להיות שחקנית משנה בהצגות של אחרים. אני של. ולא של עצמי. את עצמי איבדתי לדעת כנראה מזמן וכל היאחזות בנימים אחרונים היא מיותרת. אני שחקנית משנה בהצגות של ילדיי, שחקנית משנה בחייו של האיש לו נישאתי, שחקנית משנה בחייהם של הוריי, אחיותיי, חבריי. שחקנית שולית לחלוטין בחייו של האיש שהעז לחלל את חיי.
פעם ביקשתי לי את אורות הזרקורים. היום אני יודעת שזה לא יקרה. בקצה הזרקור אעמוד ואמחא כפיים לגיבור, אנסה ללקט אבק של כוכבים ואנסה להיתלות על כתפם של אחרים. סמרטוט. לא מצליחה לעמוד בכוחות עצמי. איך הגעתי למקום הזה? איך הגעתי להיות סמרטוט?
היה מי שזיהה את הסמרטוט עוד כשהייתי נערה, אם כך, התהליך התחיל עוד לפני כן. מתי? ביום שבו אכזבת הבת השלישית מילאה את לב הוריי? ואולי מאוחר יותר, ביום בו נולד הנסיך האמיתי? ואולי מאוחר יותר ביום בו נקטף מאיתנו לעד הנסיך ושני אנשים צעירים הפכו לאנשים זקנים ולא מעוניינים?
תראו אותי וכתר על ראשי, עוד לא בכיתה א' וכבר יודעת לקרוא, תראו אותי, היו גאים בי! בכוח מכוונת אל מעל לראשי את הזרקור, רק לרגע. רק עוד רגע אמא, רק עוד רגע קט...
תראו אותי!
אבל אתם לא רואים. ואני מושכת אל מעל לראשי את אור הסנוורים, ניצבת מעל במה של שחקנים אמיתיים, מחפשת את הגאווה שלכם. תראו אותי! אתם לא רואים.
ולמרות שלא ראיתם, טוויתי לי חלומות בחוטי רקמה זהובים, טוויתי לי פרגוד מקטיפה אדומה ובגדי שש וארגמן, טוויתי לי מחיאות כפיים של אנשים זרים. אבא לא אוהב חלומות שזורים. אף פעם לא ידעתי שגם חלומות אפשר לגזור במספריים לא נראים. אבא גוזר חלומות.
אז אם לא בבית אז ודאי אפשר בחוץ. תראו אותי! כמה רעש וצלצולים, תראו אותי! סמרטוט למהדרין. היה מי שראה. עד היום הוא רודף אותי. נוסך מילותיי אל הדפים. אפילו המילים כבר לא שלי. ההכרה שמתוך הכאב הן עולות מבהירה לי שהמילים אינן שלי. נותרתי ללא מילים.
אולי משם מגיע האלם. אולי בגללו אני לא מצליחה לגעת בכתוב, לתת לכתוב לגעת בי. כוח הכתיבה הוא בכאב, בראשית הגיע הכאב מן החילול, מכאן שהמילים שייכות לחילול, ולו אסור לתת מילים. כל כך הרבה שנים לא הענקתי לו מילים. רוצה היום לצרוח אותו. שתיקה אוחזת בגרוני.
המילים אינן שלי, אור הזרקורים אף פעם לא היה אמיתי, אבא גוזר חלומות, ידיים רבות אוחזות ברגליי מחברות אותן אל הקרקע. מי אמר שזה טוב? ואולי אני רוצה לעוף? מי שואל אותי בכלל? מי שואל סמרטוט מה הוא רוצה? את מי זה מעניין. סמרטוט תפקדיו לנגב אחרי אחרים. לחיות לרגליהם של אחרים. והנה המציאות נפרשת לרגליי, כשאני נפרשת לרגלי אחרים.
הגיע הזמן להרים ידיים? להפסיק לחלום? להפסיק לרצות? הגיע הזמן לשקוע אל הרצפה ולנגב? הגיע הזמן להפסיק להילחם? זו המציאות. זה כל מה שנותר. הגיע הזמן להפסיק להילחם. עשו בי כרצונכם, אני לא שלי, אני שלכם.
ועכשיו אני מדממת אל תוך המקלדת, טיפות עכורות של דם משומש. גוף. זה מה שנשאר. השאר הוא אשליה. עשו בי כרצונכם. הרמתי ידיים? אולי ואולי בעצם הכניעה תביא סוף סוף את השלווה. אשליה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
