דיפרסיה, אהובתי

בדמים אני יושבת לכתוב את העבר כדי לנתק אותו מתוכי. הוא לא פשוט. כמו שכתבתי באחת התגובות כלפי חוץ לא תראו את מה שכתבתי כאן. אבל אני מולי, לא יכולה לשקר לעצמי. המאזן עומד לרעתי.

לא מוותרת לעצמי במיל, אבל אתמול אחרי שכתבתי את הדברים התלבטתי מאד אם להכניס את זה לכאן. ובסוף הכנסתי. כדי לשמוע את דעתם של אחרים וכן גם כדי לקבל את התמיכה והכח.

אחרי שכתבתי ומחקתי כל כך הרבה פתאום הגיע הפוסט הזה ונכתב מעצמו, ואחרי שכתבתי אותו ידעתי, זו ההתחלה. סוף סוף ההתחלה אמיתית בעיניי ולא מצוייצת. מכאן יעלה ויבוא שאר הסיפור, לכאן יתאחו הקרעים שכבר קרעתי פיסה פיסה.

מתוך האשליה תעלה המילה. תעלה ותבקע צלקות ישנות. מתוך האשליה תעלה המציאות, תספר על התמודדות.

מכל האנשים אותם פגשתי בחיי, פגשתי נער אחד יותר מדי. והנער ההוא הפגיש ילדה עם חוויות שאף אחת בגילה לא צריכה לחוות.

כמה תמימות היתה שם. חיפוש אחרי קבלה, אחרי אהבה, אחרי מעט חיבה הוביל לתהום. ומאותה תהום אני מטפסת עד היום.

אז רק מתוך הכאב האמיתי תעלה ותבוא המילה. סילחו לי אם לפעמים היא מכבידה.