דיפרסיה, אהובתי

הייתי רק בת 13, כמעט 14, כשיד זרה נגעה בידי באוטובוס.

רגעים אחרונים של שהות בחוף עם אחותי הבכורה, "צריך לזוז," יעל אומרת לי.

"אז עוד רחצה חטופה ונזוז."

"זריז, אני לא רוצה שנפספס את האוטובוס."

"הנה אני לא פה."

קפצתי על רגליי ורצתי אל המים. ברגע שרגליי נוגעות במים הריצה נעצרת, המים קרים. באומץ אני נכנסת נותנת לגלים להתנפץ עלי כדי להתרגל יותר מהר, לצנן עוד פעם את הגוף לפני שנוסעים חזרה הביתה. טבילה, שתיים והחוצה. יעל כבר מחכה לי, אוחזת בבגדים שלי בידה.

"עזבי אני רטובה מדי, אעלה לאוטובוס ככה." אני אומרת לה.

"אבל את עם בקיני!" היא מזדעזעת.

"אז מה? אני תמיד עולה לאוטובוס ככה," אני מתריסה, "ותסתכלי בתחנה יש עוד הרבה כמוני."

"הן ילדות, את כבר עוד מעט בת 13!"

"תבדקי טוב, יש שם גם הרבה נערות."

"תעשי מה שאת רוצה, אנחנו מאחרות." היא רוטנת אלי.  בעיניי זה הכי טבעי שיש.

אנחנו ממהרות אל התחנה החשופה לשמש ברגליים יחפות, האספלט רותח מתחת לכפות רגליי החשופות, ואני מוצאת ריבוע צל בודד לעמוד עליו. עומדות ומחכות לאוטובוס.

האוטובוס מגיע ומתמלא מיד, יעל ואני לא מוצאות מקום ישיבה ועומדות באוטובוס הצפוף. מלא אנשים. חם. מזיעים. רק רוצות להגיע כבר הביתה.

יד זרה עוטפת לפתע את היד שלי. אני זזה, בטוחה שזו טעות, אוחזת במוט העליון של האוטובוס. לפליאתי, גם אחרי שזזתי היד עוקבת אחרי ואני כבר מסתכלת לראות לאן היא מחוברת. בחור צעיר, שיער שטני חלק, עיניים חומות, סנטר בולט החוצה וחיוך שלבן בקצותיו. אני מחייכת במבוכה ומזיזה את היד שלי שוב, אבל הוא לא מוותר. הפעם האצבע שלו מלטפת את היד שלי. אני מורידה את היד מהמוט העליון כנשוכת נחש ואוחזת בכסא לידי, מרגישה בטוחה יותר ועירומה יותר. פתאום אני מרגישה כמה אני חשופה עם הבקיני באוטובוס הצפוף.  הוא עומד קרוב אליי ונועץ מבטים ואני במבוכה מורידה את העיניים לרצפה. מקומות התפנו יעל ואני מתיישבות. איזו הקלה.

כשאנחנו פונות לרדת הוא עומד ליד הדלת האחורית. "להתראות!" הוא קורא אלי. אני יורדת במהירות שיא את המדרגות הגבוהות של האוטובוס.

"את מכירה אותו?" יעל שואלת אותי.

 "לא."

"אבל הוא אמר לך להתראות,"  היא מתעקשת.

"ואני לא מכירה אותו, אף פעם לא ראיתי אותו לפני כן."

לו רק ידעתי אז עוד באותו היום מה יקרה אחר כך, הייתי בורחת, הייתי נצמדת אל יעל. אבל 'לו רק' ו'מה אם' לא לקחו חלק בסיפור שלי. לא ידעתי מה יקרה. רעבה למגע, לחיזור, כבר מגע היד שבה אותי. ולמרות חוסר הנוחות משהו שם קסם לי.

יושבת מול המחשב ומשרטטת בזכרוני את אותו אוטובוס עם מושבים כחולים, ישנים, אוטובוס ישן שנוסע ומטרטר את נוסעיו. משרטטת את הנער שנגע בידי ורוצה לצעוק לה לאותה נערה בת 13, תברחי!

היא רחוקה ממני שנות אור, היא אף פעם לא תשמע.