דיפרסיה, אהובתי

מי זו הילדה הזו שעמדה שם באוטובוס? למה מגע יד זרה גרם לה להסמיק כל כך ועדיין החמיא לה?

גיל 13, אוי אלוהים, פתאום זה נראה לי כל כך צעיר, ואני הרגשתי אז כל כך גדולה.

זו השנה שבה עיצבתי את הטעם המוסיקלי שלי. הקשבתי לתקליטים של אחיותיי – שלום חנוך, חוה אלברשטיין, אריק איינשטיין, ג'ון באאז, עיצבתי את הטעם שלי בלבוש, ככה שאם מקודם גיששתי, עכשיו ידעתי בדיוק מה אני אוהבת ללבוש. רחב, גדול, זרוק.

זו השנה שבה חיכיתי שיהיה לי חבר ראשון. היו כבר חברויות סביבי, בנים התעניינו בבנות. אחיה הגדול של שרון, חברתי הטובה, היה בנבחרת הכדורעף. הוא והחברים שלו, שהיו מבוגרים מאיתנו בשלוש שנים, היו הבנים שאיתם הסתובבנו. למסיבות הם אלו שהוזמנו. את כל הלבבות עם החיצים והסודות הקטנים ביומן, ציירנו וכתבנו עבורם.

לי לא היה מישהו מוגדר. עינב הייתה מאוהבת ביונתן, והוא מצידו, נראה כאילו כל רגע הולך להיענות לחיזוריה; שרון הייתה מאוהבת ביותם, קפטן הקבוצה, וכמות הלבבות שציירה לא השאירה לה פינה נוספת ביומן; סיגל ציירה לבבות לעידו; יפית עשתה עיניים לכולם והלבבות ביומן שלה השתנו כל שני וחמישי, ובעצם הזוג הממשי היחיד שהתחבר שם היו רונית ויוסי, שרקדו נהדר ביחד.

ואני? לי לא היה מישהו מוגדר. אומנם היו לי חברות, אבל עדיין הייתי קצת בחוץ. בי הבנים לא גילו עניין. במסיבות הייתי רוקדת עם עומר, שגם הוא היה קצת מחוץ לעיניינים. אפילו סלואו רקדנו, סלואו 'חקלאי' כזה, שטרקטור יכול לעבור בינינו. ניסיתי לצייר כמה חיצים עם לבבות והשם שלו, אבל הלב לא תקתק לי. רציתי חבר, רציתי לאהוב ושיאהבו אותי, אבל עוד לא הייתי ברבור בעיניי אף אחד. גם לא בעיניי שלי.

אם יש לך חבר, סימן שמישהו מצא אותך ראויה לתשומת לב, אם יש לך חבר סימן שמישהו מתעניין בך. מי מתעניין בי?

בפעם השנייה פגשתי אותו בהרקדה. ריקודי עם זה מקום מצוין כדי לבלוט, להוציא אנרגיות.

פתאום ראיתי אותו, הבחור מהאוטובוס, יושב שם בצד ומסתכל עלי כל הזמן. הלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר, כשאני מרגישה את העיניים שלו חודרות אותי. אני רוקדת ולא נחה לרגע. שיראה כמה יפה אני רוקדת. לבסוף מנגנים ריקוד שאני לא מכירה. זו הבעיה עם ההרקדה של הבוגרים, אני לא מכירה את כל הריקודים.

"היי, אני חיים," הוא מתיישב לידי. החיוך הלבן הזה שלו פרוש על פניו. כן, כבר אני נותנת שם לחיוך עם הלבן בקצוות, זה חיוך לבן ואי אפשר להתעלם ממנו.

"היי, סיגל," גם אני מחייכת ובהיסח הדעת שולחת אצבע לקצות שפתיי לבדוק שבי לא נדבק הלבן.

"כל הערב רציתי לדבר איתך, אבל את לא יושבת לרגע, כאילו בלעת כדור מרץ," הוא מחייך, "אולי עכשיו תשבי ותדברי איתי קצת?"

 אני מתיישבת.

"את מהקריה?"

"כן בטח, אתה לא?" מה הוא עושה כאן אם הוא לא מהקריה?

"כן ולא."

"מה זאת אומרת?"

"אמא שלי גרה כאן בקריה, אבל אני גר ולומד בפנימייה."

"פנימייה," אני חוזרת אחרי המילה שקסמה לי מאד לא מזמן, "רציתי ללכת ללמוד בפנימייה בשנה שעברה."

"למה לא הלכת?"

"אמא שלי הפעילה לחץ, והמורה שלי שכנע אותי שזה לא בשבילי."

"זה באמת לא בשבילך." אני נפגעת קצת. עוד אחד שמכיר אותי כל כך טוב תוך חמש דקות שיכול לקבוע אם הפנימייה היא בשבילי או לא.

"למה?" אני תובעת את עלבוני.

"כי הבנות בפנימייה מגיעות בדרך כלל מבתים בלי משפחה."

"לך יש משפחה."

"יש לי רק אמא. והיא מאד מבוגרת. אבא שלי נפטר לפני 3 שנים."

 אופס, עליתי על מוקש, "אה. סליחה."

"מה סליחה? אפשר לחשוב שאת הרגת אותו," הוא צוחק.

"אתה יודע למה התכוונתי," אני מתנצלת ושוב בולעת את עלבוני.

ברקע מתנגן שיר שאני אוהבת לרקוד, ואני מנצלת את ההזדמנות כדי לברוח מהמצב המביך שנקלעתי אליו.

"אתה בא לרקוד?" אני שואלת אותו.

"אני לא יודע לרקוד, תישארי איתי."

הבקשה שלו מחמיאה לי.

"אז מה אתה עושה כאן?"

"בן דוד שלי כאן, כל הזמן רוקד. באתי איתו. את האמת, לא רציתי לבוא, אבל אני שמח שבאתי." המבט הבטוח הזה שהוא נועץ בי גורם לי להסמיק.

"אני חושבת שבכל זאת אלך לרקוד קצת," אני מנסה להימלט בכל זאת.

"ותחזרי?" הוא אוחז בידי ומביט אל תוך עיניי.

"כן, אחזור." המילים יוצאות מפי בקול מבולבל. היד שלו מבלבלת אותי. אני צריכה מהר מהר ללכת לרקוד.

תוך כדי ריקוד שרון ניגשת אלי, "מי זה?" היא תובעת לדעת.

"חיים."

"זה לא אילן (בחור שרקדתי איתו בעבר), מי זה חיים?"

אכן, למסקנות מהירות היא מגיעה, החברה שלי,  "את זוכרת את היד מהאוטובוס?"

"זה הוא?!" היא צועקת.

השתגעה לגמרי! מה היא צועקת ככה? הוא עלול לשמוע אותה! אני זורקת מבט כדי לראות אם גם חיים שמע אותה אבל הוא עסוק בשיחה עם בן הדוד שלו. מעניין אם גם הוא מדבר עלי.

"נוווו," החוקרת חוקרת.

"ויש לו את המבט בעיניים."

"נוווו...."

"והוא חושב את עצמו."

"אז?" אין ספק, שרון ממש מצליחה לשאול שאלות ארוכות ומסוגננות.

"אז לא יודעת, הוא נחמד למרות שהוא חושב את עצמו ואני לא כל כך אוהבת את החיוך שלו הוא לבן כזה."

"לבן כזה?"

"יש לו לבן בקצה, נו את יודעת."

"אה, כמו של דרור הקומונר?"

"בדיוק."

אנחנו רוקדות עוד קצת, המעגל מפריד בינינו ואז היא ניגשת אלי שוב, "אני חוזרת עם עינב הביתה, את תסתדרי?"

אני מסתכלת אל חיים ורואה אותו עדיין מביט לעברי, "כן, נראה לי שאסתדר, וחוץ מזה אני גם יכולה ללכת לבד."

"מחר את מספרת לי ה-כ-ל!" בעיניה מבט של סודות כמוסים וסוכנים חשאיים. כנראה שעכשיו גם אני הצטרפתי לתנועה הסודית של בעלות הלבבות.

אני צוחקת, "אם יהיה בכלל מה לספר."

"יאללה ביי!"

שוב יש ריקוד שאני לא מכירה. אני מגלה שהמקום שלי ליד חיים תפוס. הוא מסמן לי לבוא, טופח על ברכיו. אני ניגשת, אבל נשארת לעמוד.

"נו, שבי."

ההצעה שלו לא נראית לי מפתה במיוחד. יותר מדי עיניים מסביב וחוץ מזה אני בקושי מכירה אותו. מה פתאום שאשב לו על הברכיים?

"מוותרת," אני אומרת לבסוף.

"ראיתי אותך כאן, זיהיתי אותך מהאוטובוס, אז נשארתי, אני שמח שהגעתי."

"כן, גם אני זיהיתי אותך."

"מצאת חן בעיני, את יפה," הוא אומר לי.

אני מסמיקה.

"רוצה לצאת קצת החוצה?"

"כן."

יצאנו החוצה, טיילנו דיברנו. הוא סיפר לי סיפורים מהפנימייה. על הבנות, על החברות שלו שם, על כיבושיו הרבים, "אבל את לא תביני את זה, את עוד ילדה."

אני נעלבת "אני לא ילדה".

"בת כמה את?"

"עוד מעט אהיה בת 13," אני מותחת את צווארי.

חיים צוחק.

אנחנו מטיילים והוא נותן לי יד. יד ביד ברחוב. הוא גדול, כמעט בן 17, והוא מתעניין בי. שמחה וגאווה ממלאות אותי.

חיים ממשיך לספר לי סיפורים על המשפחה שלו. אמא שלו מבוגרת ואחותו נשואה. הוא רוב הזמן לבד, הבית כולו שלו.

לפני שאנחנו נפרדים הוא מנסה לנשק אותי. אני נרתעת והוא צוחק ממני, אף אחד אף פעם לא ניסה לנשק אותי לפניו.

 "ילדה קטנה, כבר אמרתי".

אנחנו קובעים להיפגש למחרת אצלו בבית, מחליפים מספרי טלפון ונפרדים.