דיפרסיה, אהובתי

"שלום, אפשר לדבר עם סיגל?"

"מדברת," אני עונה וצובטת את שרון.

"איי!" היא צועקת, אבל לא מתרחקת ממני. האוזן שלה צמודה לאוזן שלי כדי לא לפספס אף מילה שנאמרת בצד השני.

"היי, תגידי בא לך לקפוץ אלי?"

"אליך?" אני חוזרת אחריו.

"יש אצלי כמה חברים, יכול להיות נחמד."

שרון מהנהנת בראשה חזק,

"רגע," אני אומרת לחיים ופונה אל שרון כשאני מכסה את השפופרת בידי, "בואי איתי."

"השתגעת?" שרון נבהלת מעצם ההצעה.

"נו, מה אכפת לך? לפחות אני לא ארגיש לבד עם החברים שלו שם."

"אני לא מכירה אותו."

"אם את לא באה אני לא הולכת!" לא ברור לי בכלל הסירוב שלה. אם היא לא באה איתי עדיף שאשאר בבית.

"מפגרת, בטח שאת הולכת, אל תדאגי, יהיה בסדר." איך יהיה בסדר אם כרגע היא סירבה לבוא איתי? השכנועים שלה גורמים לי רק להסס יותר.

"סיגל?" אני שומעת את חיים מהצד השני.

"יש אצלך הרבה חברים?" אני שואלת בהיסוס.

"שניים-שלושה, אבל אם את לא רוצה - לא צריך."

"לא, זה בסדר, אני אבוא. באיזו תחנה לרדת?" מה ששיחת טלפון אחת יכולה לעשות לילדה שכל כך רוצה...

"תרדי במרכז המסחרי, אני אחכה לך שם."

"טוב, אז ביי בינתיים."

"ביי."

 "אני יוצאת," אני אומרת לאמא שלי, וזהו אני בדלת. שרוואל , גופיה ויחפה – ככה אני מסתובבת תמיד בקיץ. כמה פרפרי חשש מרחפים לי בבטן. הוא גר באזור בעיר שאני בדרך כלל לא מבקרת בו. "ז'בוטקסס" אנחנו קוראים לשכונות האלה. אני מודעת לזה שזו שכונה עם מוניטין רע, עדיף שאמא שלי לא תשאל שאלות ותחשוב שאני הולכת עם שרון.

אני נוסעת אליו באוטובוס והוא אכן מחכה לי בתחנה.

"בואי," הוא אומר, צועד לפני במרץ ועולה במדרגות של המרכז המסחרי הקטנטן. אני צועדת אחריו בשתיקה.

אנחנו מגיעים אל אחד מבתי הרכבת שעומדים שם שורות שורות, הוא נכנס לכניסה השנייה, אל חדר מדרגות ישן, קומה שנייה, דירת שני חדרים קטנטנה.

 "מה את רוצה לשתות?"

 "נס קפה," אני אומרת בחשיבות של גדולים והוא מחייך.

מצד ימין אני רואה שירותים ומקלחת קטנטנים ומיד אחר כך מה שנראה כמו הסלון. ספה, מזנון, טלויזיה.

"כאן אני ישן," הוא אומר לי.

מהסלון יש דלת לחדר נוסף, חדר שינה. ומקדימה מרפסת. דירה עלובה, חומה, זקנה.

אני נכנסת לסלון. יושבים שם כמה בנים. אני לא מכירה אף אחד. חיים מגיע עם הקפה ולא טורח להציג אותם לפני. הם מדברים, צוחקים, ואני מרגישה כל כך קטנה, עוקבת בחצי אוזן אחרי השיחה שרובה עוסק בבנות. ההיא שנותנת וההיא שמפחדת. מדברים קצת על מכוניות, רשיונות, חיים אומר שבקרוב הוא צריך לעבור טסט. אחר כך הם הולכים, חיים ואני נשארים לבד. יושבים על הספה. הוא מחבק אותי.

"את רוצה להיות חברה שלי?"  האצבע שלו שמלטפת את זרועי גורמת לי בלבולים ומייבשת את גרוני. פעם ראשונה שמישהו שאל אותי את השאלה הזו. כמה חיכיתי לה. הלב דופק חזק, חיוך גדול נפרש על פניי. למרות שאני צעירה ממנו הוא רוצה להיות החבר שלי.

"כן." אני עונה ואין לי שמץ של מושג למה הסכמתי בזה הרגע.

אנחנו יושבים חבוקים וחיים שוב מספר לי על אחותו הגדולה. בעצם רק הוא גר פה עם אמא שלו ורוב היום היא בכלל עובדת.

"מה איתך? איך המשפחה שלך?"הוא שואל.

"יש לי שתי אחיות, יעל שכבר מזמן עזבה את הבית והלכה לנח"ל לקיבוץ, ורחל שעכשיו גם היא עזבה. אבא שלי עובד רוב שעות היום ובבקרים גם אמא שלי איננה. כשיעל מגיעה לחופשות, אני מבלה בעיקר איתה, יותר קל לי לדבר איתה ולספר לה דברים אבל עדיין אני האחות הקטנה והמפונקת בעיניה, ראית אותה, היא הייתה איתי בים."

"אז בעצם גם את לבד רוב היום."

"כן, אבל זה לא מפריע לי. יש לי את החברות שלי ואת ההרקדות. רוב הזמן אני לא בבית בכלל, אני רק מתגעגעת לאחיות שלי. הן מאד מיוחדות בעיניי."

"אני ואחותי בקושי מדברים, יש ביננו הפרש של יותר מ-15 שנה."

"ההורים שלך חיכו הרבה, אם ככה."

"לא, אני הייתי פנצ'ר, הם בכלל לא חשבו שאני יכול להגיע. אמא שלי היתה כבר בת 45."

"אז אתה בן זקונים," אני מחייכת.

"כן, אני בן זקנים, יותר נכון בן זקנה," קשה שלא לזהות את המרירות בקול שלו.

"אתה מתגעגע לאבא שלך?"

"לא ממש," הוא עונה בטון שמבהיר לי שזה לא נושא שהוא שמח לדבר עליו,

מתרומם על רגליו ואומר לי, "אמא שלי צריכה לחזור עוד מעט, בואי, אלווה אותך לתחנה."

אני קמה ואנחנו מתחילים ללכת לכיוון תחנת האוטובוס.

"אני אתקשר אלייך בשבת, אני נוסע לפנימייה מחר."

הלב שלי צונח באכזבה, לחכות עד שבת?

בינתיים מגיע האוטובוס ואנחנו נפרדים.