דיפרסיה, אהובתי

כשחזרתי הביתה רצתי לשרון. לספר לה.

 "יש לי חבר!" . קשה להסתיר את ההתלהבות בקולי.

את רוני, בן הדוד של חיים היא מכירה. אנחנו צוחקות ואני מספרת לה הכל. בשביל זה יש חברות, בשביל לספר להן הכל.

"התנשקתם?" כמובן, איך יכולתי לשכוח את החקירות שלה, עכשיו אצטרך לעמוד באחת

"עוד לא."

"הוא לא ניסה?"

"כן ניסה, אבל עוד לא." לא נוח לי עם התשובה הזו. הרי אם יש לי חבר אנחנו אמורים להתנשק, לא? 

שרון צוחקת.

 "הוא חיבק אותי, והלכנו יד ביד," זו תשובה שנשמעת לי יותר טוב.

"מה עוד עשיתם? על מה דיברתם? איך החברים שלו?" הסקרנות, היא מפציצה אותי בשאלות  ואני עונה פרט פרט, לספר הכל.

"אז מתי את רואה אותו עוד פעם?"

"בשבת, הוא נוסע לפנימיה מחר ויחזור לסוף השבוע."

"איזה באסה זה חבר רחוק," היא משתתפת בצערי.

"טוב, תראי, הוא מגיע לסופי שבוע הביתה," אני מוצאת את עצמי מתנצלת בשמו, מגינה על כבודו של החבר שלי.

"כן, אבל זה כמו חבר חייל."

"אז הוא לא חייל, יש לו עוד שנה ויש גם חופשים וכאלה."

ביום שבת אנחנו הולכות יחד להרקדה.

"הוא נחמד,". היא אומרת כשהיא רואה את חיים. זה משמח אותי שהיא חושבת ככה. בעיניי הוא יפה. עם השיער החלק והעיניים החומות, מעניין אם אפשר לעשות משהו עם החיוך הלבן הזה כדי שיעלם.

שבועיים חולפים ואולי פחות. אנחנו נפגשים בהרקדות. אני רוקדת, הוא יושב, נפגשים אצלו בדירה כשהוא לא בפנימייה. וכל פעם כשאנחנו אצלו בדירה הוא מנסה קצת יותר. לדבר אנחנו כמעט ולא מדברים, רק עסוקים בליטופים.

הוא מנשק אותי, אני לא אוהבת את  הנשיקות שלו. אני מתחמקת מהן כמה שאני יכולה. נשיקות שהלשון לא מעורבת בהן, השפתיים שלי חתומות. הוא מלטף את הידיים שלי, את הצוואר, מחבק אותי.

כשהוא מנסה לגעת לי בחזה באחד הימים, אני קופצת: "לא!".

"את ילדה קטנה,"  הוא אומר לי וחוזר ללטף באיזורים המותרים.

שוב נגיעה בחזה ושוב אני קופצת. הסיפור חוזר על עצמו מספר פעמים עד שאני אומרת שאני צריכה ללכת הביתה. אני רואה שהוא כועס עלי, שפתיו חשוקות. אבל אני רוצה הביתה. הוא מלווה אותי לתחנה, אומר "ביי!" והולך, אפילו לא מחכה איתי לאוטובוס.

בערב הוא מתקשר.

"תשמעי, לא נראה לי שזה הולך ביננו. זה לא מתאים לי."

אני מקשיבה מהצד השני ושותקת.

"תביני,  את קטנה מדי בשבילי. את המשחקים שאני משחק איתך גמרתי לשחק כבר בכיתה ח' ובתכלס אני יכול להשיג זיונים כל הזמן. אולי כשתגדלי קצת ניפגש שוב." הסומק עולה בלחיי למשמע המילים 'זיונים'. הגסות שבמילה מרגיזה אותי.

"ביי." אני אומרת לו ומנתקת את הטלפון.

יושבת על המיטה, בוכה את עלבוני. אבל לצידו יש גם תחושה של הקלה שחולפת בי. הניסיונות העקשניים שלו לגעת בי הפריעו לי.

אחר כך אני מסתכלת עליו מרחוק בהרקדות. אומרים שלום מדי פעם. וזהו ונגמר.

היום אני יודעת שלא נגמר. אבל עוד חזון למועד.