דיפרסיה, אהובתי

*** הבטחתי שאזהיר לפני שיגיעו הקטעים הקשים, ואני מקיימת. הפוסטים הבאים של הסיפור הזה הולכים להיות לא קלים. התלבטתי המון, חשבתי לצנזר את עצמי, חשבתי אפילו לנעול את הבלוג ולאפשר רק למורשים לקרוא. הזכרתי לעצמי שגם ילדים רואים את הבלוג הזה. זה מטריד אותי. מצד שני הרי אני מספרת את הסיפור לא רק כדי להתנקות אלא גם כדי להזהיר, ואת מי אזהיר אם לא את מי שעלול להיקלע לסיטואציה?

רבותיי הפוסטים הבאים הולכים להיות יותר ויותר קשים. לא לבעלי קיבה רגישה.

במשך כמעט שנה לא ראיתי את חיים ולא שמעתי ממנו. לפעמים חיפשתי אותו בעיניי בהרקדות. את בן הדוד שלו הייתי רואה, אבל חיים הפסיק לבוא איתו.

במהלך השנה הזו חוויתי אהבה ראשונה ונשיקה ראשונה. אהבה כזו שקוראים עליה בספרי הרומנים עם המון רוך והמון געגועים.

היכרתי אותו בביקור אצל אחותי בקיבוץ. בילינו יחד ארבעה ימים מופלאים ואחר כך נפגשנו עוד פעם פעמיים, אבל המרחק עשה את שלו. את האהבה הזו אני נוצרת בליבי לעד. אהבה ראשונה לא שוכחים.

שבועות הגיע, ואז גם הגיעה שיחת טלפון. על הקו – חיים. הייתי מופתעת. אחרי מילות הנימוסים הראשונות הוא שואל: "בא לך להיפגש איתי היום בערב?"

"לא יודעת."

"מה קרה? פוחדת לעזוב את הסינור של אמא?" משום מה זה עובד עלי.

"אבל לא אצלך,"  אני עונה כי לא רציתי ללכת אליו ברגל.

"אין בעיה" הוא אומר. "אז תחכי לי בשדרה, ליד הפארק, בתשע"

קבענו לאותו ערב... ניפגש בשדרה...

אנחנו נפגשים בשדרה, מטיילים. הוא מושיט לי יד ואני אוחזת בה, כאילו לא עברה שנה, כאילו כלום לא קרה.

"אז מה חדש אצלך?" הוא מתעניין

"עסוקה" אני עונה.

 הוא מגחך, "במה ילדה כמוך כבר עסוקה?"

"בלימודים, בתנועה, בהרקדות"

"וזה נחשב עסוקה? חבר יש לך?"

"לא כרגע"

"אז היה לך חבר?"

"כן, בטח."

"והתנשקתם?"

אני מסמיקה וחיים מתחיל לצחוק "נשארת אותה ילדה קטנה שהיית."

הוא שולח יד ומחבק אותי, אני לא מנסה לעצור אותו, ממשיכים לצעוד.

מה הרגשתי? למה הלכתי לפגוש אותו? הרי הרגשתי לא נוח בקרבתו. הוא נתן לי תחושה שאני צריכה להוכיח את עצמי. הלכתי להוכיח ובעצם מצאתי את עצמי שוב באותה סיטואציה שבה הוא מקטין אותי.

חיים ואני הולכים מסביב לפארק החדש. על יד אחד השבילים בקצה הפארק עומד בנין בתהליך בניה.

"בואי ניכנס," הוא מושך את ידי. אני נעצרת, "נו בואי, נראה איך נראה בית מבפנים לפני שהוא בית."

"אף פעם לא ראיתי בנין בבניה מבפנים."

"אז בואי, נעשה סיור."

החצץ חורק מתחת לרגליים, אני הולכת בזהירות כדי שלא יכנס לי שום דבר לרגל. כרגיל, אני יחפה. חיים מוביל אותנו אל הקומה השניה. הכל אפור. לילה בחוץ ולילה בפנים אני בקושי רואה לאן אני הולכת. אור הפנס מהרחוב פולש דרך חלון ומאיר את מה שיש בפנים. במרכז החדר, על שני 'חמורים', (היום אני יודעת שכך קוראים להם) מונחת דלת. היא כנראה משמשת את הפועלים כשולחן. אנחנו מתיישבים על הדלת הזו.

חיים מתקרב אלי ומתחיל לנשק אותי, ידיו מלטפות אותי.

 אני נלחצת, מתכווצת, "תפסיק, חיים!"

חיים צוחק. "תפסיקי כבר להיות כזאת ילדה קטנה."

הוא דוחף את גופי אחורה, משכיב אותי על הדלת ונשכב מעלי.

אני מנסה לקום. הוא כבד לי. ידיו נוגעות בכל גופי.

"תפסיק!" אני מנסה להתרומם שוב.

"תסתמי כבר."

הדמעות עולות. אני לא בוכה, רק נחנקת. רוצה לקום, רוצה שיפסיק. ואני קפואה תחת משא הגוף שלו. לפני שהבנתי בכלל מה קורה הוא היה בתוכי, כואב לי.

"חיים תפסיק," אני מצליחה להגיד בקול חנוק. הוא לא עוצר.

כשהכל נגמר הוא קם ממני ומנקה את עצמו. הכל דביק ומגעיל. הדלת המלוכלכת הזו משאירה עלי פירורים של צבע ואני מנסה לנקות אותם מעלי. מרימה את השרוואל ולובשת אותו חזרה.

יוצאת אחריו בשתיקה מהבנין.

הוא מלווה אותי חזרה הביתה. ומדבר איתי במילים נפוחות ומפוצצות, טוען שאני טיפשה כי אני לא יודעת את הפירוש שלהן. אני בכלל לא הקשבתי, הלכתי לידו ושתקתי.

"את צריכה לזכור את התאריך הזה כי זה התאריך בו הפכת לאישה." הוא אומר לי. דברים רבים שאמר לי באותו ערב איני זוכרת. את המשפט הזה אזכור תמיד.

20 ליוני 1981 ילדה בת 13, כמעט בת 14. לזכור את התאריך כי הפכתי אישה. אני מסתכלת עליו. לא מבינה.

נפרדנו בתחנת האוטובוס. עמדתי וחיכיתי איתו לאוטובוס שיבוא. האוטובוס הגיע וחיים עלה אליו, שולח מבט לאחור ואומר "אני אתקשר אליך."

שתקתי. כל מה שקורה סביבי מתרחש כשאני כאילו רדומה .

עליתי הביתה, פשטתי את הבגדים והחבאתי אותם בארון. רוצה להיכנס להתקלח  ולא יכולה. ידעתי שאם אכנס למקלחת אצטרך לתת הסברים. שכבתי במיטה והרגשתי מלוכלכת ודביקה , מסתובבת מצד לצד, מנסה למחוק את התמונות, לא קולטת מה המשהו שהיה שם לא בסדר. את המקלחת דחיתי לבוקר. ככה צריכה להיראות הפעם הראשונה שלי? אולי ככה זה צריך להיות? אולי זה באמת מגעיל כמו שאומרים.

למחרת בבוקר נכנסתי להתקלח, לקחתי איתי את הבגדים וכיבסתי אותם.

"מה קרה סיגל?" שואלת אותי אמא שלי, "מה פתאום את מכבסת בכיור?"

נבהלתי. חשבתי שמבט אחד בפניי והיא תבין הכל, ואז מה היא תחשוב עלי?

"קיבלתי מחזור והתלכלכתי בלילה." זה היה כמעט נכון כי הייתי צריכה לנקות את האבק והלכלוך וגם את הדם. סובבתי פני חזרה לכיור וקיוויתי שלא תשאל עוד. היא לא שאלה.