אני מזכירה שוב, הפוסטים רק הולכים ונהיים יותר קשים. הפוסט הבא הוא בהחלט לא לבעלי קיבה רגישה.
לא בריא לשתות אלכוהול
הטלפון מצלצל "מה את עושה היום בערב?" אני מזהה את הקול של חיים.
"הולכת לפעולה בתנועה."
"ואחר כך?" הוא שואל.
"אחר כך אני חוזרת הביתה."
"אז תקפצי אלי," הוא אומר, קובע עובדה.
"אין סיכוי. ואני מעדיפה שלא תתקשר אלי יותר." הלב שלי רועד והבטן שלי הפוכה.
"טוב, אני לא אתקשר אלייך, אני אתקשר לאמא שלך. יהיה לה נורא מעניין מה שיש לי לספר לה."
אני שומעת את הכעס שלו מהצד השני ונבהלת. אסור שההורים שלי ידעו מה קרה. אסור. הם לא יבינו. מה אעשה אם באמת יתקשר וידבר עם אמא שלי? מה אומר לה? היא תכעס נורא. ואבא שלי? הוא יגיד שהבת שלו זולה. הוא יסתכל עלי במבט מאשים. אין סיכוי שאני אתן לו לדבר עם ההורים שלי. הם לא יעמדו בזה.
"איפה אתה רוצה שאפגש איתך?" אני שואלת.
"אמרתי לך, אצל אמא שלי בדירה."
"בסדר, אני אקפוץ אליך אחרי הפעולה."
"יופי, עכשיו את יותר נחמדה."
אני מרגישה את הגרון שלי מתייבש, "כן, טוב, ביי."
מהרגע ששיחת הטלפון נותקה, כאילו לא התקיימה בכלל. סיימתי לנקות את הבית, התקלחתי, ניגשתי לסבא שלי לעשות קידוש, הלכתי לערב שישי בתנועה ונהניתי מכל רגע. בסביבות השעה תשע השיחה חזרה אלי. נפרדתי מכולם והלכתי אליו הביתה.
חיים פותח לי את הדלת ואני נכנסת אחריו לסלון. הוא מתיישב על הספה וטופח עליה כדי שאשב לידו.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת אותו.
"בואי, שבי לידי. תירגעי. הכנתי לך משהו לשתות."
על השולחן לידינו עומדת כוס גדולה מלאה במשקה חום-זהוב בהיר.
"מה זה?" אני בודקת בחשדנות.
"תשתי," הוא דוחף לי את הכוס ליד.
אני מקרבת את הכוס אל האף שלי, הריח מעלה בי גועל "לא, זה בסדר, אני אשתה משהו אחר," אני מניחה את הכוס חזרה על השולחן.
"תשתי כבר!" הוא צועק עלי ודוחף לי חזרה את הכוס ליד.
קירבתי את הכוס לפה שלי וניסיתי לקחת לגימה קטנה, הריח והטעם של האלכוהול גורמים לי לבחילה ואני מנסה להרחיק את הכוס ממני שוב. חיים תופס אותי בחיבוק חזק ומכאיב, לוקח את הכוס מהיד שלי ומשקה אותי בבת אחת את כל תכולתה.
אני נחנקת, הרבה נשפך, על הבגדים, על הספה. חלק כבר בתוכי ואני מרגישה את החום מתפשט מיד בכל הגוף. אני משתנקת, משתעלת.
הוא קם, לוקח את הכוס הריקה, ניגש למזנון וממלא אותה מבקבוק שנראה כמו בקבוק ויסקי עד חציה. את החצי השני הוא ממלא מבקבוק עם נוזל שקוף (וודקה או ג'ין, אין לי מושג). הפעם אני לא מתווכחת אפילו, אני לוקחת את הכוס ומתחילה לשתות, מרגישה שכל לגימה שלי גורמת לי לרצות להקיא. לא רציתי שיכאיב לי שוב, שתיתי הכל.
כמה זמן עבר מאז ששתיתי? אין לי מושג. מה קורה? לא יודעת. חיים מפשיט אותי ואני שוכבת עירומה ומעורפלת על הספה. מהחדר השני מופיע מישהו נוסף. הראש שלי מנסה לקלוט מי זה. אני מכירה אותו, זה צדוק, החבר שלו. מה הוא עושה פה? אני שולחת יד אל חולצת התנועה, מנסה לכסות את עצמי, חיים מושך את החולצה מהידיים הרפות שלי וצוחק צחוק רע.
"תגיד לו שילך," אני ממלמלת.
"הוא לא הולך לשום מקום. מה יש? גם הוא רוצה ליהנות קצת."
כל הזמן הזה צדוק עומד מולי עם חיוך מטומטם על הפנים. חיים משכיב אותי על הספה וחודר לתוכי. תודה אלכוהול. תודה שאתה מטשטש אותי ואני בקושי מבינה מה קורה איתי.
הם מדברים ביניהם, אני לא שומעת כלום. הם מתחלפים, אני לא מרגישה כלום. חיים מסובב אותי עם הפנים לספה, צדוק חודר לתוכי מאחור. האור בחדר מאד חזק. העיניים שורפות לי. צדוק יוצא ממני. חיים מביא מטאטא מהמטבח ומחדיר אותו לתוכי. זה לא נגמר. למה זה לא נגמר? שיעזבו אותי כבר. אני נעלמת. מישהו הוציא מתוכי את המטאטא. מישהו חדר אלי. אני כבר לא שם.
חיים מעיר אותי.
"היי, כבר מאוחר, את צריכה ללכת הביתה," הוא מנער אותי.
אני שיכורה. מאד שיכורה. הכל מסתובב לי כשאני מנסה לקום. הוא עוזר לי להגיע לשירותים ושם אני מנסה להקיא.
מתי התלבשתי? האם בכלל אני התלבשתי או שהלבישו אותי? לאן צדוק נעלם? למה כל העולם מסתובב? אני יוצאת מהדירה ומתחילה ללכת הביתה. האוויר בחוץ נעים ומחזיר לי קצת צלילות דעת.
"היי סיגל," פונה אלי מישהו ברחוב.
אני בוהה בו, לא מזהה מי זה.
"אני מכירה אותך?" אני שואלת.
מהקול שלי הוא מזהה את מצב האלכוהול בדם שלי. "את שיכורה?" הוא שואל.
"קצת," אני מצחקקת.
"מה פתאום את מסתובבת בלילה לבד שיכורה?"
אני מושכת בכתפיי.
"את לא נורמאלית, בואי אני אלווה אותך הביתה."
אני הולכת איתו. מי זה? איפה ראיתי אותו קודם?
"תגידי, ההורים שלך יודעים שאת שותה ככה?"
"אני לא שותה."
"לא, את סתם שיכורה. את השתגעת לגמרי! איך את רוצה להגיע ככה הביתה?"
אני לא מצליחה להתרכז בשיחה. הוא מדבר הרבה. אני הולכת לצידו, עד שאנחנו מגיעים לבית שלי.
"תעלי הביתה ותלכי ישר לישון, ואל תשתי ככה יותר!"
עולה הביתה, צלולה מספיק כדי להיכנס בשקט בכדי לא להעיר את ההורים שלי. לא איחרתי והם לא מחכים לי, עדיין לא חצות. מישהו שם את הארון במקום הלא נכון ואני נתקלת בו. בתוך השקט המכה נשמעת כמו פצצה.
"מה קרה?" אבא שלי שואל מהחדר שלו.
אני מתעשתת מיד, אסור שישמע אותי שתויה, "כלום, נתקלתי בארון, אני הולכת לישון."
"לילה טוב," הוא אומר לי.
"לילה טוב."
מתוך ענן אני נוחתת על המיטה, בחולצת תנועה מסריחה.
בבוקר התעוררתי וכל הגוף כאב לי. הראש לא. הגוף, הוא מלא סימנים כחולים וסגולים. חלק אני מזהה כתוצאה של מההיתקלות הלא רצויה עם הארון, חלק לא מזוהים. אני מחליפה בגדים, לובשת חולצה עם שרוולים עד המרפקים, סימן סגול אכזרי מעטר לי את הכתף, אני חייבת להסתיר אותו. פוחדת נורא. פוחדת שאמא שלי תתחקר אותי, פוחדת שאבא שלי יתחיל לשאול שאלות, פוחדת שהבן זונה יתקשר שוב.
כן, אני מתחילה לחשוב עליו במושגים של בן זונה, זה הרגע שבו הוא מפסיק להיות חיים ומתחיל להיות הבן זונה.
מה שקרה שם בדירה לא קרה לי. אני ממשיכה לחיות את חיי היום יום שלי כאילו שום דבר מזה לא קרה בכלל. חלום רע. זה מה שזה היה. החיים ממשיכים כרגיל. החופש הגדול מגיע ואיתו פעילויות הקיץ שממלאות את יומי. אין בן זונה. הוא לא קיים. עד שיחת הטלפון הבאה.
"היי, מה העניינים?"
"חיים, תעזוב אותי. אל תתקשר אלי יותר. לא רוצה לראות אותך יותר."
"אל תשחקי איתי משחקים, סיגל, התקשרתי לשאול מה שלומך."
"בסדר."
"יופי, מתי רואים אותך?"
"אמרתי לך, אני לא רוצה לראות אותך יותר."
"את מאד רוצה לראות אותי. אחרת לא תראי את הסרט שצילמנו."
אני מרגישה את הפחד מתחיל לעלות, "סרט?"
"בטח סרט, ואת הכוכבת הראשית. יום שישי, צילמנו הכל. מתי את באה לראות?"
הראש שלי מתחיל להשתולל. המחשבות רודפות אחת אחרי השנייה בפאניקה. הבטן שוב מתהפכת לי. 'הוא בטח משקר' אני חושבת, ומיד אחר כך 'ומה אם הוא דובר אמת? מה היה האור החזק שם? מה היה שם?'
"אני לא רוצה לראות כלום," אני עונה לו.
"את לא חייבת לראות, אבל אני רוצה לפגוש אותך ואת תגיעי. לא היית רוצה שההורים שלך יראו את הסרט הזה, נכון? לא היית רוצה שידעו שהבת המתוקה שלהם היא כוכבת פורנו."
"חיים, אתה לא צריך את הקלטת. אני אפגוש אותך. אני אבוא. תבטיח לי שתתן לי אותה."
"קודם תבואי, אחר כך נדבר."
"אני אבוא. אני רוצה את הקלטת."
"אני צריך לחשוב על זה. ביי בינתיים," הוא מנתק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
