דיפרסיה, אהובתי

אמא ואבא יקרים,

למה לא סיפרתי לכם? למה עד היום אין לכם מושג מה היה שם?

ובעצם, איך יכולתי?

תמיד לימדתם אותי שבחורה טובה מגיע אל בעלה בתולה. אז נכון, התייחסתי אל זה כארכאי וידעתי שהיום כבר אף אחת לא נשארת בתולה עד החתונה. עובדה, ידעתם שאחיותיי כבר לא בתולות, והשמים לא נפלו. אבל בכל זאת רק 'זונות' מתמסרות כל כך מהר.

הרי בעינייך, אמא, כל רקדנית בטן בסרט ערבי, כל שחקנית שמתנשקת על המסך היא מתירנית מדי. ואם יש סצנות שבהן התעוזה רבה מדי הרי שאלו זונות לפנינו. ואני עברתי את שלב הנשיקה, אז מה תגידי עלי, אמא?

ואם אצליח להסביר שלא רציתי? תוכלו לשנות את מה שהיה? ואם תבינו שזו לא אשמתי, תוכלו לא להאשים אותי? הרי אתה, אבא, ישר תגיד שהייתי טיפשה, מה פתאום הלכתי לפגוש גבר? אתה תפנה את האצבע המאשימה אלי. ואת אמא? את תביני?

ואם תבינו, יגדל הכאב שלכם. ואיך אני יכולה להכאיב לכם עוד כשאני יודעת כמה גדול כבר הכאב שלכם? לא מדברים על כאב בבית שלנו. אתם יודעים. לא מעלים אותו על פני השטח. למדתי מכם, הדחקתי. שהרי אם לא תשאו את הכאב שלי כשתדעו, אז לבטח תשאו את כאב הבושה. מגיל צעיר למדתי להגן עליכם מכל כאב, אז שעכשיו אספר לכם משהו שאני בטוחה שיכאיב לכם?

את זוכרת אמא, איך פעם, כשהייתי בת 9 ניסה האיש ההוא לקחת אותי בכוח איתו? את זוכרת איך נבהלת כשהגעתי הביתה בריצה וסיפרתי לך, מבוהלת, על מה שקרה? את זוכרת איך התחלת לבכות, לצעוק ולהכות על פנייך כדרכן של מקוננות? אחר כך לקחת אותי איתך לתחנת המשטרה ואני לא הבנתי מה רוצים ממני. 'איש אחד ברחוב רצה ללוות אותי הביתה, הוא נתן לי יד בכביש ואחר כך ניסה למשוך אותי לשביל, נבהלתי וברחתי לו' זהו. זה מה שהיה. היום, כאמא, אני מבינה את הבהלה שלך, אבל לא את התגובה ההיסטרית. מה היית עושה אם הייתי מספרת לך שהפעם לא הצלחתי לברוח?

זה בסדר אבא, אף פעם לא עישנתי סמים. הצניחה בציונים שלי. זה שהסתובבתי יחפה וכמעט לא הייתי בבית, זה לא בגלל סמים. אתה לא שאלת, אתה הטחת בפני. היה לי קל להרגיע אותך גם אז כי אמת דיברתי, לא עישנתי סמים.

ובכל זאת אני תוהה למה לא שאלתם על הציונים, למה לא שאלתם על הצעקות שאיתן התעוררתי מהשינה, איך לא בדקתם למה אני הולכת ונעלמת. 'תאכלי' אמרת לי, אבא. עשית דוקטורט על הטיית הפועל א.כ.ל . אז אכלתי ואכלתי וירדתי במשקל. אתה היית בטוח שאני אנורקטית, קראת על זה בעיתון. לא אבא, אני לא אנורקטית. הגוף שלי אוכל את עצמו מבפנים. עם זה לא תוכל להתמודד.

אני לא כועסת. פעם כעסתי, היום כבר לא. אני יודעת כמה קשה היה לכם להתמודד עם כאב מותו של ילד. לא הצלחתם להתמודד. היום אני לא שופטת, אני מבינה יותר. ובכל זאת יש דברים שאני מעדיפה שאף פעם לא תדעו.

תמיד הגנתי עליכם מפני הכאב שלי, ואחר כך לא סיפרתי כדי לא להכאיב לאחרים. היום אני מספרת לכולם. לא מתביישת יותר. לא מפחדת יותר. מספרת לכולם חוץ מאשר לכם.

סליחה.

בתכם האוהבת.