דיפרסיה, אהובתי

עד היום אני לא יודעת אם היתה שם קלטת או לא. מישהו פעם אמר לי ששמע על הקלטת הזו, מישהו אחר אמר שראה אותה, איני יודעת מה האמת, אבל דבר אחד אני יודעת היטב -  זה לא שינה הרבה. זה שהיא היתה ברקע גרם לי לפיק ברכיים. האיום שבה שיתק אותי בכל פעם שהבן זונה התקשר ודרש שאתייצב.

ואני התייצבתי.

התייצבתי בחצר של חטיבת הביניים ונשכתי את שפתיי כשהבן זונה והחבר שלו נהנו מהחיים,

התייצבתי בדירה שלו ועשיתי את הקולות שדרש ממני לעשות, בקול רם מספיק כפי שדרש (כנראה שהפריע לו שאני לא נהנית),

התייצבתי וחיכיתי לו בשדרה כדי שיסיע אותנו לאיזור הקיבוצים שנמצאים ליד מקום מגוריי.

התייצבתי.

כל פעם מחדש.

מבחוץ אף אחד לא ראה. עדיין לא. ברגע שהיה מחזיר אותי הביתה הייתי מעלימה אותו מחיי. מעלימה אותו מהמחשבות שלי. הוא לא היה קיים. יש בית ספר, יש את הפעילות בתנועה, לה הקדשתי את רוב זמני, יש חברות ויש חברים.

רק שגם אני התחלתי להתייחס אל הגוף שלי כחתיכת בשר באיטליז ונתתי אותו לכל מי שהיה קצת נחמד. הרשיתי לעצמי הכל. למה לשים מעצורים אם בעצם הבן זונה לוקח מה שבא לו ואפילו מחלק לחבר'ה בנדיבות כה רבה?

שכבתי עם המאבטח שליווה את הטיול הצופי. הוא היה בן 26. אני הייתי בת 14

שכבתי עם איתמר, הוא היה איתי במחנה הדרכה והיינו חברים חודש וחצי, עד שהסתפרתי.

כן, גם אני חילקתי. גם אני נדיבה. מותר לי. זה גם שלי.

נכון?

בינתיים הבן זונה התגייס לצבא ואלוהים לא אהב אותי. הוא קיבל קל"ב ושירת קרוב מאוד הביתה. כל יום הוא היה בבית ומה שנורא יותר -  הוא הכיר שם גם חברים חדשים...

"חבר שלי ראה את הקלטת שלך, הוא נורא התלהב, הוא מת להכיר אותך."

"ומתי אני אקבל את הקלטת הזו?"

"כשאני ארצה לתת לך אותה," הוא עונה לי. "תחכי לי היום בשדרה, ניסע לטייל קצת."

לטייל הוא רוצה.... ככה קוראים לזה.

הוא מחנה את הרכב בשביל המוכר ליד הקיבוצים.

"אני לא מאמינה לך, לא יכול להיות שיש קלטת כזו, אתה משקר," אני אומרת לו אחרי שהוא חונה.

הוא מגחך, "את רוצה לבדוק? שנפיץ אותה? שכולם יראו מה את יודעת לעשות?"

"אני מתחננת, תניח לי כבר, תחזיר לי את הקלטת..."

חיים מכניס קלטת אודיו לרדיו טייפ ברכב. הבן זונה הקליט את האנחות המאולצות שלי. "עכשיו אולי תאמיני שיש גם את קלטת הוידיאו."

אני נחנקת. מתחילה לבכות, "קח אותי הביתה, חיים. אני לא רוצה להיות פה..."

"את תלכי כשאני אגיד שאת הולכת."

"אני רוצה ללכת!" אני מרימה עליו את הקול.

"תסתמי כבר!" סטירה מצלצלת נוחתת על הלחי שלי. אני משתתקת. מביטה בו, המומה. הכאב העז שהגיע אחרי דקה, העלבון שהגיע מיד אחריו.

הוא פותח בזעם את הדלת שלו ויוצא מהרכב, ניגש לצד שלי  ומושך אותי החוצה. אני נופלת. הוא פותח את הדלת האחורית  ודוחף אותי פנימה. כואב לי ואני בוכה. חיים מושך לי בשיער,

"לא אמרתי לך כבר לסתום?"

הוא מושך מעלי את הבגדים וחודר אלי תוך כדי שהוא ממשיך להרביץ.

אותו ערב אני מבינה שמעבר לפחד המשתק שיש לי בגללו יש שם הרבה גועל. גועל ממה? ממני? ממנו?

הוא גומר, משתלף מתוכי ויוצא החוצה להשתין. אני מסתבכת עם הבגדים, מנסה להתלבש. הוא נכנס לרכב ומתחיל לנסוע. לא איכפת לו שאני עדיין לא לבושה. ליד הבית שלי הוא מוריד אותי ונוסע.