אחרי הפעם הראשונה שבה חטפתי ממנו סטירה, הגיעו עוד אחריה. עכשיו צדוק היה מגיע איתו בכל פעם. המכות היו מגיעות כשניסיתי להתנגד, ולו במילים. אם שנאתי את חיים, הרי שאת צדוק תיעבתי. בחור גס בצורתו ובהתנהגותו. השפה שבה השתמש היתה הופכת את בטני עוד לפני שבכלל היה מניח עלי את ידו.
אני עוצמת את העיניים ונעלמת. אני בכלל לא כאן. האוזניים שלי אטומות לקולות, הגוף שלי אטום למגע. נקודות שחורות עוטפות את עיניי ואוזניי, מגינות עלי, מנתקות אותי מהעולם. זו לא אני כאן. זאת מישהי אחרת לגמרי. הידיים הגסות האלה לא נוגעות בי. אין לי גוף בכלל. הוא לא קיים. איננו.
ערב אחד חיים מגיע לאסוף אותי מהמקום הקבוע. לידו ברכב יושב צדוק, מאחור יושב בחור במדי חיל האוויר.
"מי זה?" אני שואלת את חיים.
"אמרתי לך שחבר שלי רוצה להכיר אותך."
"אני לא רוצה להכיר אותו."
"כנסי כבר לאוטו, את מעכבת אותנו!"
"לא רוצה!" אני מסננת בין שיניי.
מבעד לחלון הוא שולח יד ואוחז בחוזקה בזרוע שלי, "כנסי לאוטו או שאני יוצא וקורע אותך במכות כאן באמצע הרחוב," הוא לוחש לי בכעס.
אני שולחת מבט אחורה. אין נפש חיה ברחוב, אבל אני יודעת שחיים עלול לממש את האיום שלו ואם מישהו יעבור אני בצרות. מכירים אותי כאן, מכירים את ההורים שלי.
אני פונה לדלת האחורית ונכנסת לרכב, מתיישבת כמה שיותר רחוק מהחייל.
לו פגשתי את אותו חייל בכל מקום אחר, אולי הוא היה נראה לי נחמד. יש לו פנים נעימות, הוא נראה לי נבוך.
חיים מגיע לשביל הקבוע ועוצר את הרכב.
"הגיע הזמן שתעשו הכרות מעמיקה יותר," הוא אומר לי כשרוע נודף מקולו.
אני מסתובבת אל הבחור, "תגיד לו שאתה לא רוצה," אני לוחשת לו.
הבחור מושך בכתפיו, כאילו הדבר בכלל לא תלוי בו. דמעות עולות לעיניי והוא רואה אותן.
"עזוב חיים, לא בא לי עליה," הוא אומר. לרגע אני מקווה.
"מה קרה? לא עומד לך הזין?" שואל צדוק בגסות האופיינית לו.
"לא אמרתי את זה! אמרתי שלא בא לי עליה," הוא עונה,
"תאמין לי, יש לה אחלה חור," צדוק ממשיך.
אני מתכווצת בכסא. הוא מחליא אותי.
חיים צוחק, "תאמין לי זה לא היא שעושה לך טובה, זה אתה שעושה לה." הוא ממשיך ללעוג לכישוריו של החייל ואני רואה אותו נשבר ומוריד את מכנסיו.
"תשבי עליו," חיים פוקד עלי, "ותדאגי שיהנה."
אני מסתכלת על החייל מופשל המכנסיים, עם תחתוני האוהל הלבנים, במבט מתחנן והוא שוב מושך בכתפיו. אני מסתכלת על חיים.
"נו כבר! תעלי עליו!"
חיים וצדוק יושבים במושב הקדמי, פניהם אלינו, מסתכלים איך אני מתיישבת על החייל.
ולא עומד לו.
הוא מנסה לדחוף אותו לתוכי, אבל האיבר הרפוי נפלט משם מיד חזרה.
הוא בפנים.
הוא בחוץ.
והדמעות שלי שוב יורדות. נושאות את ההשפלה שלי. נושאות את ההשפלה שלו.
הוא לא מתייאש, לרגע נראה שהצליח. יכול להיות שאני רוצה שיצליח? שזה יגמר כבר? שיעמוד לו כבר והסיוט הזה יסתיים!
הוא בפנים.
הוא בחוץ.
עוד פעם ועוד פעם כשחיים וצדוק מנסים לעודד אותו לזיין לי את הצורה, "תדחוף לה!"
"יאללה, תהנה," חיים דוחק בו.
רק שהוא לא כל כך מצליח.
לי זה נראה כאילו זמן נצח עבר. לבסוף הוא מתייאש, דוחף אותי מעליו ויוצא מהרכב במכנסיים מופשלות.
חיים וצדוק יוצאים אליו. אני רואה אותם עומדים לידו. חיים מניח עליו יד ומצביע עלי. החייל מנענע ראשו בשלילה. לצדוק כנראה נמאס לחכות הוא ניגש למושב האחורי, דוחף אותי לשכיבה, מושך מעלי את השרוואל שכבר הרמתי חזרה, מפשיל את מכנסיו וחודר לתוכי... נקודות שחורות.
צדוק מסיים וחיים נכנס אחריו. נקודות שחורות.
נעלמתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
